הורים של דור הx איך להיות מיטיבים לילדי דור ה z?

תוכן עניינים

הורות מיטיבה בדור הX

 

היי לכם דור הX – כלומר, היי לנו. 🙂  

אני כמו רבים מאלה שקוראים את המאמר הזה שייכים לדור שנחשב לדור הX.

לפי הספרות הפופולרית ומדעי החברה בדור הx נכללים אלה שנולדו בין השנים  1964 ועד 1980. משמע אני חלק מדור הx.

אנחנו דור שנולד לתוך מציאות חדשה, גדלנו לתוך חדשנות והאצה טכנולוגית בלתי רגילים. גדלנו בבית הרבה יותר ביחס לדורות שקדמו לדור שלנו. ולפי העתידן דוד פסיג, היות וזו הייתה תקופה בה התפתחה הטלוויזיה, עם המסך שמשך אותנו אליו כמו פרפר לאש… השהייה הרבה הזאת בבית חשפה אותנו באופן גבוה לאמצעי התקשורת ובהתאם לכמות גבוהה של תכנים שיווקיים. 

אין ספק שלכל אלה היו השפעות רבות עלינו, חלקן שליליות אחרות חיוביות. 

ועדיין, אנחנו חווינו את העולם שלפני עידן האינטרנט. היינו שם כשהאינטרנט נולד, חווינו את המחשב הראשון, ה״פלאפון״ הראשון, חווינו את הטלפון הנייד שהתפתח מ״סתם״ מכשיר להעברת מסר קולי, למיני מחשב על שיושב לנו בתוך כף היד. אנחנו יכולים לדבר איתו, לצפות איתו בסרטונים, להקליט ולצלם איתו סרטונים ותמונות ברמה מקצועית ממש, לעבוד איתו, לשלוח פקס ודוא״ל ולהשפיע על מספר עצום של אנשים בעולם דרך שימוש ברשתות החברתיות.

מה לכל זה ולהורות שלנו ולהורות מיטיבה בפרט? 

רק לפני שנכנס קצת יותר לעומק, חשוב לי להדגיש שהשאלה ״מהו הורה מיטיב״ היא שאלה יפה ועדיין מורכבת. ואם נעצור רגע ונבחן את הדברים, נגיע למסקנה אחת, אין הורה מיטיב מסוג אחד. לכל ילד מתאים הורה בסגנון אחר ועדיין בתוך האקסיומה הזאת אנחנו יודעים מתוך מחקרים, שיש סגנון הורות של הורות מיטיבה שמאפשר לילדים שלנו לגדול ולהתפתח באופן מיטבי. אם עולה בראשכם השאלה ״אני אמא טובה?״ ״אני אבא טוב?״ אתם בחברה טובה, בכל העולם זו שאלה שמטרידה הורים רבים. אנחנו שואפים להיות ההורים הטובים ביותר שאנחנו יכולים להיות עבור ילדינו. בד״כ אנחנו ננוע על ציר הורות שנע בין ״הורה מגונן״ (הידוע גם בשם ״הורה הליקופטר״) אלה שחגים ומגוננים על ילדיהם כל הזמן, ״והורה מאתגר״ אלה שמאמינים שהילדים יכולים להסתדר בעצמם רוב הזמן. אולי ארחיב על הנושא במאמר אחר. 

על כל פנים כשאנחנו מדברים על הורות מיטיבה, אנחנו מתייחסים גם לפן נוסף של העולם הטכנולוגי המתקדם שהילדים שלנו , ילדי דור ה Z נולדו לתוכו. החיבור הזה למסכים, זיכה את הילדים שלנו לכינוי ״נולדו עם סמארטפון ביד״. הם כאילו לא יכולים בלעדיו. מהירות ההקלדה שלהם בניידים והצורך הבלתי נשלט להיות ״מחוברים״ כל הזמן לרשתות החברתיות, יכולים ליצור קשיים רבים. אחד מהם יצר עבורנו אתגר ממשי לתקשר איתם. הם חסרי סבלנות, קצרים, צריכים את הכל כאן ועכשיו ובאופן מיידי. מצפים להגיע ל״מהות״ בלי לעבור את הדרך, מתקשרים בינם לבין עצמם באמצעות אימוג׳ים ואני בטוחה שיש עוד שגם אתם תוכלו להוסיף כאן… 

כמי שגדלה בדור שעוד ידע איך החיים נראים ללא ההתמכרות המאסיבית הזו למסכים, אני יודעת כמו רבים שקוראים עכשיו, שגם ההורים שלנו לא רצו לראות אותנו דבוקים למסכים. מה שנראה להם אז ״המון״ לא משתווה למה שאנחנו וילדנו חווים אותו היום הרבה יותר. 

עם כל זה, יש כמה דברים שאנחנו זוכרים ויכולים להעניק לילדים שלנו ומכאן לאפשר להם לחוות ״הורות מיטיבה״ על כל האתגרים שמביא איתו העולם עבורנו כהורים מדור – X  לילדים מדור ה Z.

נתחיל בעובדה הפשוטה שאנחנו דור ה- x, גדלנו לתוך עולם אחר, למציאות מורכבת. אם בעבר הלא רחוק הורים יכלו לגדל את ילדיהם מתוך קהילתיות, כשיש סבתא שמגדלת את הילדים, וכשאני גדלתי עוד היה מקובל ואפילו זה היה אפשרי כלכלית שאמא תישאר בבית, או לכל הפחות הייתה לה הבחירה להישאר בבית, לאגור כוחות ככל שתחפוץ ולצאת לעבוד אם חשקה בכך נפשה (יחי עולם הפמיניזם). המציאות שלנו היום היא כזאת, שכאמהות רובנו המוחלט חייבות לצאת לעבוד כדי שנוכל לתת יד בפרנסה במקרים רבים בכל מקרה משכורת אחת לא מספיקה. אם זה לא זה, ישנם מצבים בהם אנחנו מושפעים מהציפייה החברתית ש״נגשים את עצמנו״ מחוץ לבית. 

העולם שלנו הוא כזה שאנחנו רצות ממטלה אחת לשניה, שעות שאנחנו בדרכים, מכבסות, מנקות, מתזמנות פעילויות, רצות בין חוגים, וימי הולדת, רוב הזמן אנחנו עייפות ופעמים רבות מסתובבות עם תחושה קשה של אשמה. אם פעם אחת אמרנו ״לא״ וראינו את הילד בוכה, או כועס אנחנו מיד בתחושה שכל ההורות שלנו כבר מוטלת בספק. 

הורים רבים (כן גם אבות) מסתובבים בתחושה של פספוס תמידי, מנסים לאחוז במקל בשתי קצותיו, לעמוד בדרישות שהמציאות הכלכלית והחברתית דורשים מאיתנו ומצד שני להיות שם עבור ילדינו.

אכן, זה לא פשוט. 

מחקרים בודקים את קשר העין של תינוק עם דמות האם, ואנחנו מקבלות מסר לפיו, כשהעיניים שלנו נשאבות באופן בלתי נשלט למסך הטלפון שלנו, ותשומת הלב שלנו עוברת למכשיר הסלולר, זה בא על חשבון התינוק שלנו שנמענת ממנו מידת החיבור שהוא זקוק לה כדי להתפתח באופן תקין, אבל מצד שני יש ציפיה מאיתנו להיות זמינות עבור כל העולם ואשתו כל הזמן. כי אם למשל יש לנו עוד ילד גדול יותר שאולי צריך אותנו שנהיה זמינות עבורו, או אולי משהו שחייב מענה בעבודה אז הזזנו את העיניים לכמה רגעים וכבר צפים ועולים להם רגשות האשמה.

ואם הילדים כבר גדולים יותר, גם אז לא פשוט להיות הורה, שלא לדבר על ״הורה מיטיב״. אנחנו רואים אותם עם הסמארטפונים, ומבינים שבמלחמה הזאת כבר הפסדנו. איך אפשר ללמד אותם דחיית סיפוקים, כשאנחנו בעצמנו הרבה פעמים מתקשים בכך?… 

ויותר מזה אנחנו רוצים לגדל ילדים חזקים, עם חוסן מנטלי ומווסתים רגשית, איך עושים את זה?

בכנות, התשובה הזאת דורשת סדרה של מאמרים וגם אז לא בטוח שהם יתנו את התשובה במלואה לכולם. 

אם יש דבר אחד שלגביו יש קונצנזוס זו העובדה הפשוטה שאחת הדרכים האפקטיביות ביותר להיות הורה מיטיב הוא להיות הדוגמה החיה לאיך לפעול, להגיב ולהתנהג בסיטואציות שונות בעולם הזה. 

לדוגמה, אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגלו סבלנות, אנחנו נהיה סבלניים איתם, אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו ידברו בצורה מכבדת, נלמד אותם להיות מכבדים מתוך זה שאנחנו נהיה מכבדים כלפיהם, אם אנחנו רוצים שהם ישתפו אותנו במה שהם חווים, נשתף אותם אותם בחוויות אישיות שלנו, נספר להם איך עבר עלינו היום, גם אם היה לנו מתסכל בעבודה, נשתף אותם בתסכול שלנו (כמובן שנעשה זאת מתוך התאמה לגיל שלהם). אם אנחנו רוצים שהם ילמדו להשלים ולהתפייס, נראה להם שגם אנחנו כהורים, מתווכחים ורבים אבל אחר כך גם משלימים. כלומר, אם הם נקלעו לסיטואציה בה הם נחשפו אלינו באמצע ויכוח זוגי קולני, אנחנו נדאג להשלים לידם, כדי שיראו אותנו לא רק רבים אלא גם מתפייסים. 

אם אנחנו רוצים שהם יפחיתו זמן מסך, לא ניקח מהם את המכשירים ונשב בעצמנו עם הנייד או מול הטלוויזיה, אלא ניקח את הזמן ונשקיע בלהיות איתם ב״כאן ובעכשיו״.

אחת הדרכים לעשות את זה היא באמצעות אחד הדברים שאולי הכי קל לחשוב עליהם, והיא לאכול ארוחה משפחתית יחד. 

מחקר שנעשה באוניברסיטת אוקספורד בבריטניה מצא שארוחות שאנחנו חולקים יחד, תורמות לתחושת החיבור ומעודדת ״בונדינג״ (היקשרות). ואחת ״מתופעות הלוואי״ הנובעות מכך היא עליה בחווית האושר שלנו. 

כשאנחנו יושבים לאכול יחד בארוחה משותפת, זוהי אחרת הדרכים הטובות ביותר להעלות את רמת האנדורפינים בגופנו. כשאנחנו מסביב לשולחן עם האוכל האהוב עלינו, בחברת המשפחה, מדברים, צוחקים ונהנים, זה יוצר שילוב נפלא של חיבור והנאה. 

זאת לא חכמה לשבת יחד לשולחן ולאפשר למסך לגנוב את תשומת הלב שלנו, בין אם זו הטלוויזיה או המסך החכם שיושב לנו בכף היד. אפשרו לעצמכם להיות ברגע עד הסוף, שבו עם הילדים, תנו להם את תשומת הלב שהם משתוקקים אליה, דברו איתם, תשאלו שאלות, שמרו איתם על קשר עין, התעניינו בהם, בשלומם, במה שקורה איתם, בחוויות שלהם מתוך התעניינות אמיתית. 

אני מכירה משפחות שכאשר המשפחה מתכנסת למפגש משפחתי, כולם שמים את הטלפונים הניידים בקערה, ומשאירים את הניידים שלהם שם לאורך כל המפגש. אין הנחות ואין ויתורים כולם משתתפים.

מה אם תנסו את זה גם אתם? מה אם זה יצליח? 🙂 

כמעט שלוש שנים אחורה, בעידן בו הקורונה עוד הייתה בירה תמימה, הבן שלי חגג את יום הולדתו העשירי, כל החברים שלו התכנסו אצלנו לחגוג, אחד הדברים המקסימים שקרו היה שברגע שהם נכנסו, ומבלי שבכלל ביקשתי, כל ילד שנכנס הניח את הטלפון הנייד באופן מרוכז בפינה אחת בחדר וכולם התפנו לחגיגות. ככה, פשוט, כמו פעם, להיות יחד מינוס המסך… 

אז נכון, להיות הורים זאת חתיכת משימה מאתגרת, ולנו דור ה- x, החליטו לתת משימה מאתגרת במיוחד. ועדיין, עם כל מה שהתמודדנו איתו עד היום, להיות הורה מיטיב הוא לחלוטין בידיים שלנו, כל פעולה קטנה ככל שנעשה לטובת שיפור והטבת ההורות שלנו, היא כמו משק כנפיים של פרפר, שינוי קטן יכול ליצור שינוי גדול בטווח הארוך. 

 

מוריה רובין קסוס, עו״ד

מאמנת מנטאלית אינטגרטיבית, 

טריינרית NLP בינ״ל מוסמכת,

ראש תחום NLP – המרכז לפסיכותרפיה אינטגרטיבית. 

 

ליצירת קשר: 

אתר:  leaping-pint.com

טלפון נייד: 054-4354234

 

תגובות

תגובות

שתפו
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
צרו קשר
TOP