אשמה במערכות יחסים זוגיות

מאת אמתי מגד ראש התוכנית לטיפול זוגי ומשפחתי

אשמה ויחסים:

פרויד וגילוי הסופר אגו:

אשמה היא רגש ייחודי. בניגוד לרוב הרגשות, עצב, שמחה, כעס, פחד וכדומה, כשמדובר באשמה, מדובר ברגש שמישהו אחר גורם לך. אשמה אינה צומחת מבפנים. היא באה מבחוץ. או לפחות ככה אנחנו מרגישים אותה. אשמה היא רגש חברתי. אם היינו חיים לבד, ככל הנראה לא היינו מרגישים אותה. 

לאחרונה קראתי ספר מרתק על אשמה. שמו "מפרויד ועד איין ראנד – פרקים בתולדות האשמה בעידן הקפיטליסטי", מאת עודד גולדברג. הפרק הראשון מוקדש, כמובן, לפרויד. ושם למדתי על כמה מהתובנות של פרויד לגבי אשמה. 

כפי שאתם בוודאי יודעים פרויד תיאר את הנפש כמורכבת משלושה חלקים: האיד, האגו והסופר אגו. האיד הוא החלק בתוכנו שמביא את הדחפים הילדיים והחייתיים שלנו לידי ביטוי. פרויד תאר את האיד כמבטא בעיקר דחפים של מיניות ותוקפנות. אך כיום נהוג לתאר את האיד כמשכנם של עוד המוני דחפים וצרכים. זהו האיד שדוחף את הילד הקטן לנדנד לאימא שלו כדי לקבל ממנה תשומת לב, זהו האיד שדוחף אותנו לאכול גלידה, פיצה ושוקולד, זהו האיד שדוחף ילד להכות את אחותו, או גבר להכות את אשתו, וזהו האיד שמאיץ בנו ללחוץ על האישה שלנו לקיים איתנו יחסי אישות. לאיד אין סבלנות. הוא רוצה את הכל כאן ועכשיו. הוא אינו רואה את האחר, את הצרכים והרצונות של האחר. הוא רואה רק את שלו. האיד הוא גם זה שדוחף אותנו לעשות דברים אפלים שהמודע שלנו אינו ער להם. האיד אינו רציונלי. האיד הוא המקבילה ליצר, או ליצר הרע, ביהדות. 

מול האיד הציב פרויד חלק אחר בנפש. הסופר אגו. הסופר אגו עוצר את שעטת הסוסים הפראיים של האיד. הוא מאלף את האיד ואומר לו שהוא חייב לרסן את עצמו, לשלוט בעצמו, לעמוד בתסכולים, לראות גם את האחר, להתחשב באחר. הסופר אגו מסדיר את הפעילות החברתית. הוא נציג החברה בתוכנו. לולא הסופר אגו, החברה לא היתה יכולה להתקיים. מילים אחרות לסופר אגו הן מה שאנו מכנים מצפון ומוסר. 

עד לימיו של פרויד מצפון, מוסר ורגשות אשמה נחשבו למידות טובות. אדם שמסוגל לרסן את דחפיו הוא אדם בוגר ואחראי. אך האם מצפון, מוסר או סופר אגו הם תמיד מידות טובות? האם הסופר אגו הוא תמיד רציונלי?

פרויד עלה כאן על משהו מעניין. הוא שאל את עצמו היכן וכיצד נוצר הקול הביקורתי והמאשים הזה בתוכנו? ופרויד הבין שהסופר אגו הוא למעשה קולם המופנם של הורינו, במיוחד של האב, ושל החברה. הילד מפנים את הקולות של ההורים, המחנכים והסביבה והופך אותם לשלו. אך מדוע הוא עושה את זה? מדוע שילד יפנים קולות כל כך לא נעימים בתוכו? הילד מפנים את הקולות הללו בתוכו, טוענים פרויד וממשיכיו, כדי שהם ילוו אותו, כדי שלא להיפרד מהם. כי מה האופציה האחרת? אבא ואמא לא תמיד יהיו איתי. לעיתים הם הולכים לעבודה. הם אינם מלווים אותי לכל מקום. ואני נשאר בודד. כדי לחוש את האהבה שלהם אלי, אני מפנים את הקולות שלהם, והם, האובייקטים המופנמים הללו, מלווים אותי לכל מקום. אבא ואמא נשארים איתי, גם כשהם אינם איתי. 

עכשיו נשאלת השאלה: האם הקולות של אבא ואמא תמיד צודקים? האם אבא ואמא הם אנשים מוסריים ומצפוניים שתמיד מלמדים אותנו לעשות את הדבר הנכון? לילד אין כל אפשרות לדעת את זה. אין לו את הכלים להבין זאת. הוא מפנים את הקול הביקורתי של הוריו, לא כיוון שהבין בשכלו שהקול הזה מיטיב עימו, אלא כיוון שהוא רוצה להמשיך להרגיש קרוב לאבא ואמא, לא משנה אם הם טובים אליו או לא. הילד חייב את קרבתם. וכולנו יודעים ומכירים הורים שנוזפים בילדים שלהם על לא עוול בכפם. וכולנו גם מכירים הורים שמצפים ודורשים מהילדים שלהם דברים איומים. 

"באנליזות שלנו, " כותב פרויד, "אנו לומדים כי יש בני אדם שבהם הביקורת העצמית והמצפון, כלומר הישגים נפשיים יקרי ערך בהחלט, הם לא מודעים ותוצאותיהם החשובות ביותר מתגלות בלא מודע". ועוד הוא כותב "על כורחנו נאמר: לא רק השפל ביותר באני אלא גם הנעלה ביותר יכול להיות לא מודע". (מתוך "האני והסתם" עמוד 148). 

פרויד העז לומר כאן משהו מהפכני לתקופתו: אותו חלק בתוכנו שמבקר אותנו, מאשים אותנו, דורש מאיתנו לרסן את עצמו, אינו בהכרח רציונלי. אינו בהכרח מודע. החלק הזה בתוכנו מתחפש לחלק בוגר ומודע, אך לעיתים הוא פשוט מנגנון נפשי לא מודע שמפעיל אותנו, ולא תמיד לטובתנו או לטובת הכלל. לעיתים הוא מפעיל אותנו מתוך חשכה גדולה. 

למעשה, כך אנו למדים, קיימים בתוכנו שני מנגנונים נפשיים לא מודעים. גם האיד אינו מודע וגם הסופר אגו אינו מודע. או לפחות אינו תמיד מודע. 

דרך אחרת לתאר זאת, במקום לומר ששני המנגנונים הללו הם לא מודעים, היא לומר ששני המנגנונים הללו ילדותיים. שניהם שאריות ילדותיות בתוכנו. מובן מדוע האיד הוא ילדותי. אך באיזה אופן הסופר אגו ילדותי? הוא ילדותי כיוון שאנו מפנימים אותו מתוך הצורך שלנו להרגיש אהובים. ילדים אינם מפנימים את הקולות הנוזפים והביקורתיים של הוריהם ושל החברה כיוון שהם הרהרו בתוכן המסרים וחשבו לעצמם באופן רציונלי שהם רוצים לאמץ את הערכים שקולות אלה מביאים. ילדים אינם מסוגלים לעשות תהליך כזה. ילדים מפנימים את הקולות הנוזפים של הוריהם כיוון שהם באימה מהאפשרות שהוריהם ינטשו אותם אם יעשו משהו שהוריהם אינם מקבלים. 

כלומר, המניע שלנו להפנים את הקולות "המוסריים" ו"המצפוניים" הללו הוא פשוט כדי לזכות באהבה, קבלה ושייכות. והצורך הזה להיות אהובים ושייכים הוא צורך ילדותי.

חישבו על זה. שני מנגנונים נפשיים ילדותיים "גונבים" אותנו, משדלים אותנו לעשות כרצונם. מצד אחד נמצא האיד שמשדל אותנו, מפתה אותנו, לבטא ולספק את הדחפים והצרכים הילדותיים שלנו. ומצד שני ניצב הסופר אגו שמשדל אותנו, דרך איומים באשמה ובחוסר אהבה, שנמלא את הצווים המוסריים של הורינו ושל החברה והתרבות בה אנו חיים, בין אם אלו צווים ראויים או לא. 

רק אדם שמסוגל להתבונן מחדש בקולו של הסופר אגו, לבחון אותו, לעדכן אותו מעת לעת, על פי ערכיו, זוכה בסופר אגו, או במצפון, בוגר. כל עוד הקול הזה לא נבדק, מקורו הוא ילדותי. 

להבין את זה, זה להבין משהו מזעזע. האם ייתכן שחלק ואולי כל עבודת ההשתפרות העצמית שלנו, חלק ואולי כל העבודה שלנו על "תיקון המידות" שעשינו ואנחנו עושים, מקורה אינו בחשיבה בוגרת ורציונלית אלא פשוט בצורך הילדותי שלנו להרגיש אהובים ושייכים?

אשמה משני סוגים שונים:

רוב תורות המוסר והדתות, כשהן מציירות את התמונה של צדיק, של אדם שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה, מתארות אדם שאינו נשלט יותר על ידי האיד, או היצר שלו. "איזה הוא הגיבור? הכובש את יצרו". בחלק מהדתות האידיאל הוא לדכא לחלוטין את היצר. נזירות היא ניסיון לדכא את האיד, או היצר לחלוטין. ביהדות דיכוי היצר אינו אידיאל כלל. אך שליטה בו, הוויסות שלו וביטויו רק בהקשר הנכון, הם, ללא ספק, שאיפה מרכזית. 

לעומת אותן תורות מוסריות ודתיות החלו, במאות התשע עשרה והעשרים, להיווצר, תפיסות אחרות שהחלו לראות דווקא את השחרור מהציוויים המוסריים של החברה כאידיאל אליו ראוי לשאוף. הפילוסוף ניטשה היה אחד הבולטים שבהם. גם הפילוסופים האקזיסטנציאליסטיים של תחילת המאה העשרים עודדו אנשים להיות אותנטיים, קרי, להתחבר לקולם הפנימי, בניגוד לצו החברתי. בשפה של פרויד, ניטשה והפילוסופים והפסיכולוגים האקזיסטנציאליסטיים מציעים למעשה שאדם מפותח רוחנית הוא אדם שמשוחרר מהסופר אגו שלו.

למעשה המאה העשרים מתאפיינת בגישות פסיכולוגיות ובתורות ניו אייג'יות שרואות בסופר אגו את מקור כל התסביכים שלנו. הן קוראות לאנשים להתחבר "לילד הפנימי", לרגשות, למיניות, לתשוקה, ליצירתיות, ולבטא את אלו באופן חופשי. הנוירוזות, החרדות והדיכאון אינם נתפסים כיום, ברבות מהגישות העדכניות, כתוצר של קושי בשליטה על האיד, או הדחפים, אלא להפך, כתוצר של שליטת יתר באיד. הסופר אגו, ורגשות האשמה שהוא מביא איתו, נתפסים כמדכאים. האדם החופשי, חופשי מאשמה. כלומר חופשי "מעשיית חשבון" למה "שהשכנים אומרים". 

אז ממה אנחנו צריכים באמת להשתחרר? האם אנחנו צריכים להיות משוחררים משלטון האיד על חיינו, או משלטון הסופר אגו? האם מה שמפריע לנו לחיות חיים טובים ומספקים אלה הצרכים והדחפים הילדותיים, החייתיים או הפרימיטיביים שלנו, שעדיין לא למדנו להתגבר עליהם, או להפך, הדרישות המוגזמות של הורינו ושל החברה שבה אנו נמצאים שמונעות מאיתנו לבטא את האותנטיות שלנו?

אדם מערבי שחי במאה העשרים ואחת מואשם בשני סוגים של האשמות שונות. לעיתים הוא מואשם בכך שהוא נותן ליצר הרע לנהל אותו ולעיתים הוא מואשם שהוא נותן לחברה לנהל אותו. 

אשמה ביחסים זוגיים:

למעשה, אם נסתכל על כך, בכל ריב בין בני זוג שניהם מאשימים האחד את השני באחד, או שני, סוגי האשמה הללו. 

אתה מפונק, אינך עוזר בבית, את מתיילדת, את קורבנית, אתה לא שולט בעצמך, אתה לוחץ עלי, אינך מתחשבת, אתה לא קשוב אלי, אתה לא קשוב לקצב שלי, את צריכה תשומת לב כל הזמן, אתה עצלן, את בזבזנית… 

כל אלה הן האשמות שהטענה בהן היא שהשני מנוהל על ידי האיד שלו, אינו שולט בעצמו ואינו מתחשב באחר. 

אבל לעומתם ישנן גם ההאשמות הבאות: את רק מתחשבת במשפחה שלך, את רק מתחשבת בילדים, אתה עסוק כל הזמן במה השכנים חושבים, אתה כל הזמן מרצה את הבוס שלך, את לא אותנטית, את לא מחוברת לגוף שלך, אתה מנותק מהרגשות…

כל אלו הן האשמות שהטענה המרכזית שלהן היא שהאחר, בן או בת הזוג, נותנים יותר מדי לסופר אגו, להורים, למשפחה, לחברה, לתרבות לנהל אותם. שהם מתחשבים יותר מדי באחרים. 

מובן שאף בן זוג לא יטען נגד בן זוגו שהוא מתחשב בו עצמו יותר מדי. אנו טוענים שבן הזוג שלנו מתחשב באחרים יותר מדי, רק כשהאחרים הללו, הם לא אנחנו. כשבן או בת הזוג שלנו מתחשבים בנו ועושים את רצוננו, לרוב אין לנו אז כל טענות. 

נסו לחשוב על כל הטענות שיש לבן הזוג שלכם עליכם. אתם מוזמנים לעשות רשימה שלהן. ואז בידקו את כל אחת ואחת מהטענות הללו. האם בן הזוג שלכם מאשים אתכם בעיקר בכניעה לאיד או בעיקר בכניעה לסופר אגו? האם הוא או היא טוענים שאתם יותר מדי ילדותיים, חייתיים או פרמיטיביים, או שהם טוענים נגדכם שאינם קשובים מספיק לעצמכם ושאתם מרצים יותר מדי אחרים?

ומה באשר לטענות שלכם לבן או בת זוגכם? האם אתם טוענים נגדם שהם נשלטים על ידי האיד או היצר שלהם, או שהם נשלטים על ידי מוסכמות ההורים שלהם או החברה?

ללא ספק הטענות שלנו, עצמנו, כלפי בן או בת הזוג שלנו הן לגיטימיות. בין אם הוא הפך לעבד ליצרו או עבד לחברה, עליו להשתפר, ומהר. 

אבל מה באשר לטענות של בן זוגנו אלינו? האם יש צדק בדבריו, או בדבריה? האם אנחנו אכן מנוהלים על ידי היצר שלנו, או שלחליפין אנחנו מנוהלים על ידי הצורך העז שלנו למצוא חן בעיני דמויות הסמכות בחיינו?

אשמה ומובחנות:

מובחנות היא מושג שפיתח חלוץ הטיפול המשפחתי מוריי בואן ושמורי ורבי דויד סנרש הרחיב אותו לתחום של טיפול זוגי ומיני. מובחנות מתארת את היכולת של האינדיבידואל לעמוד על שלו, להיות נאמן לעצמו, לערכיו ולרצונותיו אל מול הדחיפה של הסביבה שיתאים את עצמו אליה. 

מובחנות היא בגרות נפשית. 

אדם מובחן מסוגל לקיים קשרים עמוקים, משמעותיים, אינטימיים ומלאי תשוקה עם האחר, ובו בזמן להיות נאמן לעצמו ולא לאבד את המרכז שלו. 

מהו, אם כן, התהליך שעובר אדם מובחן ובוגר מול אשמה?

מה עושה אדם מובחן כאשר בן או בת זוגו מאשימים אותו שהוא הפך לעבד ליצרו או עבד לחברה?

ראשית חשוב להבין שכאשר אנו מדברים על אדם מובחן איננו מדברים על צדיקים או מוארים. אנו מדברים על אדם רגיל, בתוך החיים, שנמצא בתוך תהליך של התבגרות ושחרור. 

נשאלת השאלה האם אדם מובחן מנוהל עדיין  על ידי האיד שלו או על ידי החברה?

אדם מובחן נמצא בתהליך שמסתיים, אולי, רק בסופם של החיים. אדם מובחן יודע שהוא אף פעם לא מגיע לסוף התהליך. הוא יודע זאת כיוון שהוא כנה עם עצמו. הוא לא מספר לעצמו סיפורים, הוא לא עסוק בבניית תדמית, הוא לא מנסה למכור שום תמונה של עצמו לאף אחד. להפך. הוא מעוניין להתבונן במי שהוא, כפי שהוא. 

דויד סנרש, המורה שלי לטיפול זוגי מבוסס מובחנות אמר: רק הטוב שבתוכנו רואה את הרע שבתוכנו. הרע שבתוכנו משקר לגבי עצם קיומו. 

אכן, אנשים שאינם מובחנים משקרים לעצמם ומספרים לעצמם שהם אינם מופעלים או מנוהלים מכלום. 

אנשים מובחנים שמחים להתבונן בכנות בכל מה שמפעיל אותם. הם שמחים להבחין בכך שהם עדיין מנוהלים על ידי דחף או רגש כזה או אחר. כשהם קולטים שהיצר או האיד שלהם מנהלים אותם, הם מוכנים להתבונן בבכך. כשהם קולטים שהם מנוהלים על ידי הצורך להיות שייכים לחברה ומוותרים בכך על האמת שלהם, הם מעוניינים להתבונן בכך. הם יודעים שרק על ידי עימות עצמי כנה, הם יוכלו באמת להפוך לבני אדם שלמים, שמנוהלים פחות ופחות על ידי האיד והסופר אגו שלהם. 

אז מה עושה בן אדם מובחן כאשר בן או בת הזוג שלו מאשימים אותו במשהו?

עכשיו, כאן זה נעשה קצת טריקי. אם אדם הודף מהר מידי את האשמות המופנות אליו, זהו ככל הנראה האיד שלו שהודף אותן. הדבר האחרון שהאיד רוצה לעשות זה לעצור, להתבונן ולבדוק את עצמו. זוכרים, האיד עסוק רק בסיפוק צרכיו, ומייד. 

מצד שני, אם אדם מסכים מהר מדי עם מה שנאמר לו, סיכוי טוב שזהו הסופר אגו שלו שמנהל אותו. קרי, הרצון העז שלו להיות אהוב ולהשתייך, שמתוכו הוא מוכן לקבל על עצמו להסכים ולהאמין למה שהאחר אומר ולהפסיק להקשיב פנימה, לעצמו. 

אדם מובחן לא הודף את האשמות המופנות אליו ולא מסכים לקבל אותן ללא בדיקה. אדם מובחן מקשיב ברוב קשב להאשמות המופנות אליו. הוא יודע שהקשבה כזו עשויה לעזור לו להפוך לאדם שלם יותר. 

אם יסכים להתבונן ברע שבתוכו, כלומר בחלקים החשוכים שמנהלים אותו, בין אם זה היצר ובין אם זה המוסר או הסופר אגו, הוא יזכה לראות ביתר בהירות את מה שעדיין מנהל אותו. ואם יראה את זה, יוכל בהמשך גם להשתחרר ממה שמנהל אותו. אם יסרב לראות, לא יוכל גם להשתחרר. 

אדם מובחן אינו מסכים באופן אוטומטי עם מה שנאמר לו. הוא עוצר. הוא יוצר מרווח. הוא נעשה שקט. הוא מקשיב להאשמות שמופנות אליו. הוא לא חושש מהן. הוא אינו חושש מאשמה. הוא שמח לקראתה. הוא עוצר. נושם. ומתבונן. כל פעולה אחרת תהיה תגובתית. כל פעולה אחרת מגיעה מהאיד או מהסופר אגו. רק הקשבה, עצירה, נשימה עמוקה, התבוננות ועימות עצמי כנה, מובילים את האדם לחופש ושחרור אמיתי. 

בהצלחה לכם עם השחרור. 

אמתי מגד

תגובות

תגובות

About the author: מנהל אתר