"היה עצמך, כל השאר כבר תפוסים" (אוסקר ויילד)
אנחנו נמצאים בתקופה מוזרה. זה מרגיש מוזר להוריד מסיכות. אנחנו כבר רגילים להיות מוסתרים מאחורי המסיכות, הפרגודים, הריחוק. על מנת לחזור ולהתחבר לעצמינו לעיתים אנו נזקקים רגע ליישר את כל החלקים השונים בתוכינו ולהתחבר מחדש לעצמינו, להוריד את המסיכה המטאפורית ולהחבר לעצמי האותנטי. רך כך נרפא את פצעינו.
האם הבחירה האנושית נעשית מתוך חשיבה אסטרטגית, או מתוך ניסיון לרצות את הקרובים לנו ואולי מתוך פחד וחרדה ולא מתוך שיקול דעת של השאלה – מה נכון לי?
אנו פעמים רבות נמצאים תחת חרב דמוקלס. אנחנו רוצים שיאהבו ויקבלו אותנו בדיוק כפי שאנו, אך אנחנו מרגישים בטוחים רק כשאנו עוטים מסיכות, וכשמגיע הרגע להוריד את המסיכה ההרגשה היא של פגיעות, חושפנות, וסכנה.
על מנת לרפא את הפצעים הטראומטיים שלנו אנו זקוקים לשייכות האותנטית- של העצמי האמיתי העצמאי, אך הצורך הזה משאיר אותנו בחוויה של סכנה וחוסר, משחזר את הטראומה ההתקשרותית ואנו מתעטפים במסיכות.
אנו פעמים רבות עוטים מסיכות מתוך החשש שאם יכירו את כל החלקים בתוכנו- האור והחושך, ינטשו אותנו. זאת למרות הכמיהה לאהבה חופשית ואותנטית- שיקבלו ויאהבו אותנו כפי שאנו.
אנחנו ״צריכים״ להיות הכי טובים, הכי יפים, הכי רזים, הכי חכמים, הכי מוצלחים…………
ומאחר ואף אדם איננו מושלם, אנחנו עוטים מסיכה, האמת שאנו עוטים מסיכות רבות ומגוונות…
מסיכה של חוזק וחוסן– אנחנו סופרמן או סופרוומן, רצים ועושים, דוחפים את עצמינו קדימה, למרות שהגוף תכף קורס מעייפות. אנחנו נראים כבעלי שריון בלתי חדיר. הרי אין מקום לחולשות. אנחנו תמיד נחייך, נפיץ רק את מה שמראה על חוזק, חיוביות, במדיות החברתיות השונות.
מסיכה של נחמדות וריצוי– אנחנו נעימים, נחמדים, מרצים ומקריבים את רצונותינו בשביל האחר, מתוך ההנחה שרק כך ישארו איתנו. בפנים אנחנו מרירים אך כלפי חוץ נמשיך להיות מתנחמדים.
מסיכה של כעס ולוחמנות– במקום להודות שחשים מאויימים, מפוחדים, פגיעים וחשופים, במקום להרגיש כאב, נכעס, נילחם.
מסיכת האפתיה והניתוק לעיתים קרובות הולכת יחד עם מסיכת הלוחמנות- כך שלא נזכור את הכאב, נתנתק ממנו, ולא נרגיש חולשה. כן אפשר לעטות מספר מסיכות בו זמנית.
הבעיה עם כל המסיכות הללו שכאשר אנו עוטים אותם, אנחנו אף פעם לא ממלאים את משאלת ליבנו- להיות אהובים, שייכים ולחוש חמלה וקבלה כפי שאנחנו.
עצמאות ואותנטיות דורשים מאיתנו להשיל את המסיכות – להישאר פגיעים וחשופים, מאחר ורק כך נוכל
- להינות מחופש, חירות ועצמאות אמיתיים
- להתחבר לעצמינו ולאחר ללא מחסומים
- לממש את העצמי האמיתי ולהגשים כל משאלה וחלום
- לרפא פצעים טראומטיים ולחוש חמלה שייכות וקבלה.
רק כאשר משילים את המסיכה ניתן לחוש קשר אינטימי אותנטי, עצמאות וחירות.
ועכשיו אחרי שנתיים וחצי של מסיכות שמגנות אלינו, אנו מתקשים , זה מרגיש מוזר להיות בלי ההגנה הזו, למרות שהמסיכה המטאפורית עדיין עטויה.
תרגיל להשלת המסיכה המטאפורית:
- לעצום עיניים, להרגע לוודא שהגוף לא דרוך ומכווץ
- לקחת נשימה , ולזהות את החלקים שאני אוהב.ת בעצמי, ולהתחבר
- לקחת נשימה , לזהות את החלקים שאני פחות אוהב.ת בעצמי, ולנסות לברר מה המטרה שלהם עבורי- הגנה, לדחוף קדימה, להודות להם ולהתחבר אליהם
- לדמיין איך אני אראה , ארגיש, אתנהג, כאשר אני בלי המסיכה וממש לעשות תנועה של השלת המסיכה מעלי.
מה קורה לי? מה החשש שיראו אותי בדיוק כפי שאני?
מה המשאלה? והאם ניתן להתחבר למשאלה?
יש לעשות את התהליך מספר פעמים ולראות מהקורה.
מאחלת חיבור לעצמי אותנטי עצמאי וחופשי.
באהבה רונית.
