מאת דורית מיכאלי
זו לא הייתה שנה רגילה. זו הייתה שנה של מלחמה, של שחרור חטופים, של המתנה דרוכה לחדשות. שנה שבה המציאות השתנתה שוב ושוב, בלי לשאול אם אנחנו מסוגלים להכיל עוד. גם מי שלא היה בקו האש חי בתוך חוסר יציבות מתמשך. מערכת העצבים לא קיבלה רגע של שקט. הגוף היה דרוך, הלב כבד, והמוח עייף מלנסות להבין מה קורה עכשיו.
בסוף השנה קיימת ציפייה לסכם, להציב מטרות ולהתחיל מחדש. עבור רבים, המחשבה על שנה חדשה לא עוררה תקווה אלא לחץ. ציפייה להיות במקום אחר, תחושה שהם לא עומדים בקצב. ודווקא כאן עולה שאלה אחרת לגמרי. האם אחרי שנה של מלחמה לתכנן ולצמוח היא ציפייה ריאלית? אולי זו הייתה רק שנה של הישרדות, של החזקה, של לא לאבד את עצמנו.
בקליניקה זה בא לידי ביטוי אנשים הגיעו כדי להבין למה הם כל כך מותשים, למה הסבלנות נגמרת מהר, למה החרדה עולה בלי סיבה ברורה, ולמה משהו עמוק בפנים פשוט אומר שאין לי כוח יותר. זו הייתה שנה שבה החוץ לא היה בטוח, והפנים שילם את המחיר, בשל חוסר יציבות מתמשך.
מה קורה כשחוסר יציבות הופך למצב קבוע
כשהמציאות לא יציבה, הגוף מתנהג כאילו הסכנה עדיין כאן גם כשברגע הזה שקט. זה לא בראש. מערכת העצבים עושה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות כדי לשמור עלינו.
במצב של מלחמה, איום מתמשך וחוסר ודאות, מערכת העצבים נכנסת למצב הישרדותי לאורך זמן. זה לא רגע אחד של פחד אלא שבועות וחודשים של דריכות. הגוף לומד שמשהו רע יכול לקרות בכל רגע, ולכן הוא חייב להיות מוכן, וכשמצב זה נמשך, זה גובה מחיר נפשי.
מערכת העצבים הסימפתטית נשארת פעילה, הגוף ממשיך להפריש הורמוני סטרס, והיכולת להירגע, להרגיש ביטחון ולחלום מצטמצמת. זה לא אומר שאנחנו חלשים, זה אומר שהגוף שלנו לא קיבל הזדמנות לחזור לעצמו, והוא עדיין במצב הישרדותי.
כאן מופיעה תופעה שחוזרת שוב ושוב בקליניקה. אנשים מרגישים שהם אמורים להיות כבר במקום אחר, אבל משהו בפנים פשוט לא משתף פעולה. כשאין תחושת ביטחון רציפה, יש אצל רבים זה מופיע בצורה שקטה יותר, עייפות שלא עוברת גם אחרי שינה, עצבנות וקוצר רוח כלפי אנשים אהובים, קושי להתרכז, לקבל החלטות ולהתחייב, ותחושה עמומה של ניתוק. כאילו אני לא לגמרי כאן. זה לא חייב להיראות כמו התקף חרדה אולם תופעות אלה קיימות והן סימפטומים של סטרס.
תהליך זה מתרחש כשמערכת העצבים חיה לאורך זמן בין דריכות לקריסה. לא טראומה חד פעמית אלא טראומה מתמשכת. כשאוסף האירועים נמשך, כפי שחווינו בשנתיים האחרונות, הגוף והנפש עושים את הדבר הכי חכם שהם יודעים לעשות, הם מצמטצמים: פחות רגש, פחות חלומות, פחות תנועה קדימה. כיוון שאין מספיק תחושת ביטחון.
דוגמא מהקליניקה: "אני עושה הכול נכון אז למה זה לא מרגיש טוב"
היא נכנסה לחדר ואמרה כמעט בהתנצלות שהיא לא מבינה למה כל כך קשה לה. הרי בסך הכול היא בסדר יש לה עבודה, יש משפחה, היא קמה בבוקר ומתפקדת. ובכל זאת היא מרגישה עייפות עמוקה.
היא אמרה שהיא כל הזמן מחזיקה, אבל אין לה רגע שבו היא באמת מרגישה שקט פנימי. התחושה היא גם כששקט בחוץ, בפנים זה לא שקט. ככל שהשיחה התקדמה, התברר שהיא כועסת בעיקר על עצמה, על זה שאין לה מוטיבציה, על זה שהיא לא מתקדמת, על זה שהיא לא ניצלה את השנה כמו שצריך.
שאלתי אותה אם בשנה של חוסר יציבות ואיומים מתמשכים היא באמת הייתה מצפה ממישהו אחר לפרוח, היא שתקה לרגע, ואז אמרה בשקט "שלא". זה היה רגע קטן אבל משמעותי, לא רגע של מנוחה, של הפסקת אש. היא הבינה שבמקום להילחם בעצמה על זה שהיא לא שם, התחילה להבין שהעייפות שלה היא לא כישלון אלא סמיפטומים למה שהיא החזיקה בשנתיים האחרונות.
לא צריך עוד כוח צריך פחות מאבק
זה הרגע שבו הרבה אנשים מגלים אמת לא נוחה. הם לא עייפים מחוסר כוח, הם עייפים מעודף מאבק. הם נלחמים יותר מדי זמן, בעיקר בעצמם, והשנה החדשה לא חייבת להתחיל בעוד מאבק. היא יכולה להתחיל בשאלה אחרת לגמרי, איך אני יכולה להיות קצת יותר רגועה בתוכי ולהחלים.
אז מהי החלמה באמת?
הרבה פעמים אנו מדמיינים החלמה כקו ישר, יש קושי, עובדים עליו, מתגברים ומתקדמים. אבל במציאות, ובטח בשנה של מלחמה וחוסר יציבות, ההחלמה נראית אחרת לגמרי.
החלמה היא לא רגע שבו הכול מסתדר, היא לא היעלמות של חרדה, והיא בטח לא חזרה להיות מי שהייתי פעם, החלמה אמיתית היא תהליך שבו מערכת העצבים לומדת לאט לאט להבין שהסכנה כבר לא כאן כל הזמן.
זה קורה כשהגוף מפסיק להיות דרוך בכל רגע, כשהמחשבות מפסיקות לסרוק איומים, וכשהלב מרשה לעצמו לנוח, אפילו לשניות. ולכן החלמה לא מתחילה בכוח רצון. היא מתחילה בוויסות.
למה שינוי מתוך לחץ לא עובד
הרבה אנשים מגיעים לשנה חדשה עם החלטות חדשות, אבל הגוף שלהם עדיין חי במצב חירום, ואז נוצר פער. יש רצון חזק לשינוי, אבל המערכת הפנימית מושכת לאחור. כשהרצון לשינוי מגיע מתוך לחץ, החרדה מתגברת, הביקורת העצמית מתחזקת, והגוף מרגיש שהשינוי עצמו הוא איום.
זו הסיבה שאנשים מרגישים שהם נכשלים שוב, מבלי להבין ולהיות מודעים לכך הם בעצם במצב הישרדותי והגוף שומר על עצמו ואינם פנויים לשינוי.
החלמה היא חזרה הדרגתית לבחירה
אחד הסימנים המוקדמים להחלמה אינו רוגע מוחלט אלא הופעתה של אפשרות בחירה. היכולת לעצור רגע לפני תגובה, לנשום לפני האשמה עצמית, להרגיש רגש בלי לברוח ממנו ובלי להישאב אליו. זה תהליך הדרגתי, לא ליניארי ולעיתים כמעט בלתי מורגש, אבל הוא אמיתי.
רבים חוששים מהמילה קבלה כי היא נשמעת כמו כניעה. אבל קבלה בטיפול היא לא לוותר. היא להפסיק להילחם בעצמנו בזמן שאנחנו שואפים לרפא ולהשתנות. קבלה היא הרגע שבו אנחנו מפסיקים להלקות את עצמנו על תגובות שהיו מנגנוני הישרדות. כשהמאבק הפנימי נרגע, נוצר מקום אמיתי לשינוי. קבלה היא לא להרים ידיים. היא להפסיק להכאיב לעצמנו.
אולי זו לא השנה להציב יעדים גדולים
אולי זו לא השנה להציב יעדים גדולים של שינויים, לא השנה להוכיח משהו ולא השנה להיות גרסה טובה יותר, אולי זו השנה להיות גרסה עדינה יותר.
שנה שבה אנחנו מבינים שעייפות היא תגובה נורמלית למציאות לא נורמלית, שהגוף שלנו לא בגד בנו אלא הגן עלינו, ושעצם זה שהמשכנו גם כשלא היה ברור לאן, זה לא מובן מאליו.
אם השנה הזו לימדה אותנו משהו, זה שהחלמה לא נמדדת במה שהשגנו אלא בכמה פחות אנחנו לבד בתוך עצמנו. ואולי זו ההתחלה האמיתית. לא עוד מאבק, אלא קצת יותר נוכחות, וקצת יותר חמלה לעצמנו, גם כשעוד לא הכול רגוע.
ליצירת קשר: 054-5230093
workdorit@gmail.com
https://www.familyguidance.co.il/
