מאת רונית חיימוב זילברמן
יצא לי לקרוא קבץ מרתק על הקשר בין המשפחתיות ,הדתיות והפוליטיקה- המשפחה והפוליטי: על השתייכות ואחריות בחברה ליברלית
מאת יוסף א' דוד, המכון הישראלי לדמוקרטיה אשר בעצם מייצג הסתכלות על המשפחה כמיקרו-קוסמוס של המדינה וההיפך. אנו נמצאים בתקופה בה הערכים המובילים את המדינה חזרו להיות ערכים הישרדותיים. אנו מרגישים מאויימים. בעצם לאורך כל ההיסטוריה שלנו לא הפסקנו להרגיש מאויימים. כאילו שחווית האיום והרגרסיה נדרשת על מנת שנדחוף את עצמינו קדימה ושנמצא את העצמי האמיתי שלנו . אני מצטטת כאן את הכתוב:
״לליברליזם המודרני יחס דו־ערכי אל המסורות הדתיות והתרבותיות שקדמו לו.
מחד גיסא, הוא מגלם את מימוש עקרונות החירות והאנושיות שנטועים במקרא
ושהשתכללו בדתות המשתרגות ממנו; מאידך גיסא, הוא מסמן קו שבר וניתוק
בין העולם המסורתי לעולם הליברלי־מודרני. ככל שהדברים נוגעים למוסד
המשפחה, העמדת עקרון החירות האישית ותפיסת הפרט כיצור אוטונומי שיש
לו זכויות הן לא רק נקודת מפנה מן העולם הישן, אלא גם מהלך שתוצאותיו
הן פרימה ופירוק של מוסד מסורתי המתעקש להתקיים. לראיית הליברליזם
כקו פרשת מים וכצומת הרה גורל בהיסטוריה של תורות המוסר והפוליטיקה
משמעות רבה להבנת גבולות הליברליזם והיחס של המחשבה הליברלית
למוסדות מסורתיים ולדת. לעומת זאת טשטוש קו השבר של הליברליזם גורר
התעלמות מההשפעות של מפגשו עם מוסד המשפחה המסורתי ועם הדת. את
הליברליזם, לפי הניתוח המוצע כאן, אכן יש להבין כביטוי של תנועת שחרור
ומשום כך גם כנושא בחובו ממד מפרק ומחריב; רכיב של הרס או ניפוץ של
מקורות סמכות, של היציבות והביטחון שמהם נהנו מוסדות החברה הטרום־
ליברלית כמו המשפחה.״
בעצם למדינה יש אינטרס שהמשפחה תישאר שמרנית, תזרע פחות הרס המוביל לשינוי ומהיותה כזו פחות תתערב בחיי הפוליטיקה. המשפחה השמרנית מצידה כל עוד היא מקבלת מענה לצרכים בסיסיים של מוגנות ובטחון, כאילו פחות אכפת לה האם האמצעים כשרים.
וכאן בא לידי ביטוי ההבדל בין משפחה ופוליטיקה שאינה מובחנת , לכזו המובחנת. אנו חיים בתקופה שבה ״פייק ניוז״ נחשבים לתופעה שכיחה עד כדי כך שלא ניתן להבחין בין המזוייף לאמיתי, שנת הקורונה הנה עדות לכך, 4 מרוצי הבחירות הקודמים הן עדות נוספת לכך.
גזלייטינג הוא מושג כה נפוץ שכל מי שיוצא לדייט ונמצא בקשר זוגי משפחתי וכן- גם בממסד הפוליטי חווה זאת לפחות פעם אחת. לא צריך חומרים משני תודעה- כל מה שצריך זה שמישהו יעשה לך גזלייטינג והתודעה שלך משתנה למרות המציאות.
אל תטעו אינני מדברת על ימין למול שמאל- למרות שלעיתים יש השקה בין מידת המובחנות לעמדה הפוליטית, אני כן מדברת על היכולת להיות בעל ערכים, בעל חוסן עצמי כזה שלא נידרש למניפולציות, שהרי כל הליך הרכבת ממשלה דומה להליך מניפוליטיבי בתוך המשפחה. מי יקבל את מה שהוא רוצה יותר בבית? מי יוותר וירצה את האחר? מי החזק יותר- בעל הכוח- זה שאולי גם רוצה פחות?
מי המאשים ומי הנאשם?
״באיזו מידה קיומה של המשפחה משרת
בחברה הליברלית אינטרס פוליטי? האם לליברליזם יש עמדה בשאלת דפוסי
המשפחה שבהם המדינה עשויה, או נדרשת, לתמוך? מה בין החירות האוטונומית
של הפרט לבין העדפת מוסדות כלשהם על פני אחרים? האם המשפחה בחברה
הליברלית עתידה ליהנות משגשוג וחיות או לחלופין נידונה להתנוונות או,
למצער, להישרדות בלבד״
סוגיות ציבוריות רבות הקשורות למוסד המשפחה עומדות גם בראש סדר
היום הציבורי במדינת ישראל. תשלומי קצבאות למשפחות מרובות ילדים,
מימון טיפולי הפריה, השתתפות המדינה בנטל הוצאות הקשורות לגידול ילדים,
משפחות חד–הוריות, חד–מיניות, אימוץ, נישואים וגירושין אזרחיים, ברית
זוגיות, שכול ועוד — הם רק כמה דוגמאות לרלוונטיות של מושג המשפחה
לשיח הפוליטי הישראלי.״
סוזן אוקין דיברה על התא המשפחתי כמוסד חברתי אשר נדרש להעמיד אבני דרך של מוסר וצדק. השאלה אילו ערכים נקדם וכמה נהיה נאמנים לעצמינו ולערכים שלנו היא שאלה חשובה, שהרי התא המשפחתי מציין עבורנו לעתים רבות את הבית,
את מרחב הפרטיות, את מקור הביטחון, הפיזי והרגשי, של הפרט לנוכח ספֵרת החיים הציבורית; את מקור זהותנו העצמית; את זירת מימוש האינטימיות והחירות; את מסגרת המימוש של חיי המין; ואת הלוז של ערכי צדק, וההוגנות.
אם נלך אחורה בזמן- אב הבית-ראש המשפחה ציפה לציות, כמו שראש ממשלה מצפה מניתיניו. אנו נמצאים בתקופה שבה פתרון הבעיות אינו על פי ערכים , צדק, ומובחנות, אלא לפי היוריסטיקה- ניסוי וטעייה, ״שיטת המצליח״,
גם ההורות הנה ערכית לפי מדדי המשפחה. סמכות הורית מוצדקת אך ורק כאשר הילדים הם תלותיים מבחינה פיזית ומנטלית ואינם
מסוגלים לשאת באחריות על החלטותיהם. לעומת זאת בפוליטיקה , הסמכות אשר ניתנת במדינות דמוקרטיות, ונלקחת במדינות פשיסטיות הנה לפי ראות עיני השליט. או אז מתחיל תהליך של הרס- איקונוקלזם. אנו רואים שמושג ההורות – אף המשיג את הילדים בתחילה כרכוש ההורים ולאחר מכן כערך של הורות טובה דייה ונאמנות. גם בפוליטיקה יש הסתכלות על אזרחים כרכוש השליטים למול נאמנות השליטים לאזרחים .
היום קיימים באופן גס 2 גישות מנוגדות. האחת טוענת – שערכים הם תוצר של דת ומדינה, השניה- שערכים הם תוצר של הסתכלות אינדיוידואלית פנימה- על מה נכון ואוטנטי לפרט.
מעניין לראות איך גישות מנוגדות אלו יושבות יחד ונשענות על אותו שולחן עם אותם 4 רגליים.
אני מאמינה בגישת הגם וגם- מאידך חשוב להיות בעל משמעות לא רק עבור עצמי אלא עבור אחרים ומאידך- חשוב לא להיבלע בדרשנות האחר עד לכדי מחיקת העצמי.
נראה כי מדינת ישראל והמשפחות השוכנות בה עוברות תהליך דומה. יש יותר אלימות במשפחה ויותר אלימות במדינה, יש יותר גזלייטינג במשפחה וכן במדינה, ויחד עם זאת יש ניסיון למרות המניפולציות, הכוחניות, לייצר מובחנות, לא מתוך יש מאין, אלא לקחת את מה שיש- כי אי אפשר לעבוד עם מה שאין, ולנסות להרים את עצמנו , להיות מובחנים, לחזור לתוך עצמנו כך שאולי במקום חווית איום שבה כל האמצעים כשרים להישרדות, נזכור אילו אנשים אנו רוצים להיות? איך או רוצים לחיות את חיינו? אילו ערכים חשובים לנו? ומתוכם לנסות ולגשר על פערים. הדדיות היא המילה המובילה, סימטריות היא מושג שיש לנטוש אותו.
על מנת להיות מובחנים
תעשו רשימת 10 ערכים, תדרגו אותם היררכית
תתמקדו בעצמכם- מה נכון לכם? מה הכי חשוב לכם? ומה הכי פחות חשוב?
איזה ערך חייב להתקיים ראשית- לפני שתוכלו לקיים את הבא בתור במדרג הערכים?
מה מרחיק ומה מקרב אתכם לחיות את החיים לפי הערכים החשובים לכם?
האם לבני משפחתכם יש את אותם ערכים ואותו מדרג?
ובמידה ולא- מה אז עושים? האם ניתן לנהל שיח הדדי גם אם לא סימיטרי?
מאחלת לנו לקחת פסק זמן, להתמשאב, להירגע, להרפות , ולשאוף לא רק להישרדות אלא לחיים איכותיים של רווחה.
יום מקסים
באהבה רונית
