ויקטור פרנקל: ״האמת שאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם״.

כמו בכל שנה

אני נזכרת באבי ז״ל

שהיה מניצולי השואה של בולגריה

וכמו בכל שנה כל אחד מאיתנו מנסה להקל

ואפילו אם בקצת את כאבו

ואני זוכרת איך אבי

תמיד היה גאה

לטייל בגרמניה ולומר

זהו הניצחון לטייל בחירות ולדבר כאן עברית.

הוא היה אומר שלא חלם שכך יהיו פני הדברים.

ולכן ביום הזה צריך לזכור

שאין גבולות מלבד הדימיון

ועל כן גם אם עצוב וקשה כרגע

חשוב לקחת כמה דקות לפנטז, ולהאמין בפנטזיה

ולרצות בכל מאודך ולהאמין ברצון

והכי חשוב- כמו שויקטור פרנקל אמר

לאהוב כדבר הנעלה ביותר.

ואסיים ב2 קטעים שלו:

1. מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים.
   צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים,
   כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים,
   אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו.

צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים
ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על-ידי החיים יום-יום ושעה-שעה.
ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור- אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה.
– ויקטור פרנקל
{ מתוך הספר "האדם מחפש משמעות" }

2.

דשדשנו בחשיכה לאורך דרך היציאה האחת מן המחנה, כשאנו מדלגים על אבנים גדולות ומתבוססים בשלוליות נרחבות. הזקיפים המלווים אותנו לא פסקו מלצרוח כלפינו ומלהאיץ בנו בקתות רוביהם. בעלי רגליים פצועות נשענו על זרועות שכניהם. לא נשמעה כמעט מלה; רוח הכפור לא עודדה את הדיבור. האיש שצעד על ידי הסתיר את פיו מאחורי צווארונו החשוף ולחש                          לי פתאום- "אילו הנשים שלנו יכלו לראותנו עכשיו! אני מקווה שטוב להן יותר במחנות שהן נמצאות בהן".

דברים אלה עוררו ברוחי הרהורים על אשתי. דשדשנו הלאה לאורך קילומטרים, רגלינו מועדות על פני מקומות קפואים. ובעוד אנו תומכים פעם בפעם איש ברעהו, מרימים איש את רעהו וגוררים זה את זה הלאה, לא נאמרה מלה, אך שנינו ידענו: כל אחד מאתנו מהרהר באשתו. יש והסתכלתי בשמים, שכוכביהם היו דועכים ואורו החכלילי של השחר היה מתפשט והולך מאחורי עננה קודרת. אולם רוחי דבקה בדמות אשתי וציירה את קוויה בחדוּת מפליאה. שמעתי אותה משיבה על שאלותי, ראיתי את חיוכה, את מבטה הגלוי והמעודד. מבטה – ואחת היא, אם היה ממשי או לא – היה מזהיר באורו אותה שעה יותר מן השמש העולה.
מחשבה אחת עברתני: זו הפעם הראשונה בחיי ראיתי את האמת כפי ששרו עליה משוררים כה רבים, כפי שתיארוה, כפסגת החכמה, הוגי-דעות כה רבים. האמת – שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם. אותה שעה עמדתי על פשר הסוד העמוק ביותר שעשויות לגלות שירת האדם ומחשבת האדם ואמונתו: האדם נושע על-ידי האהבה ובאהבה. נוכחתי לדעת, כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו. בתוך בדידות אין-קץ, כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול יסורים בדרך הנאותה – בדרך מכובדת, במצב זה יכול אדם לזכות במילוי-משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו. זו הפעם הראשונה בחיי הבינותי את פשר המלים: "אשרי המלאכים המתבוננים לעד באהבה אֶל הוד ותפארת אין-קץ."

ויקטור פרנקל
{ מתוך הספר "האדם מחפש משמעות" }

מאחלת לך שהאהבה והדמיוןו והפעולה תנחה אותך

ותמיד להישאל עי החיים

ולפעול בצורה הנכונה לך.

ביום השואה הזה

ובכל יום לאחריו.

באהבה וחיבוק

רונית