"התבונני בבריות ותיווכחי שהם אינם מה שהם באמת, אלא תמיד מזדהים עם מחשבות, תחושות ותפקידים שהם ממלאים כאן עלי-אדמות, הם נפלו מתוך עצמם, הם יצורים מדומים. בעיני ילדים קטנים מאוד תוכלי עדיין לראות את הזיק, את אור ההוויה. עם התעורר שכלו, מתחיל הילד להזדהות עם אישיותו החיצונית ולהתרחק יותר ויותר מההוויה האלוהית האמיתית שלו. אבל האישיות היא רק מסיכה שדרכה האני האמיתי – הבלתי נראה הגדול – משקיף. אסור לאישיות להיות יותר מאשר אמצעי להתגלמות האני. אך בני-האדם כה שלובים במסיכה זו, ששוב אינם יכולים להשתחרר ממנה. האני האמיתי הוא מלך ואדון, והאישיות היא רק עבדו. אך בני-האדם נוטשים את האני שלהם וברדתם מכיסא המלוכה, הם מזדהים עם מסכתם, עם אישיותם, הם ממליכים את העבד, וניתקים מישותם האמיתית." (מתוך הספר התקדשות מאת אליזבט הייך)
משחר התרבות האנושית, כחלק מטקסים , סימני זיהוי של שבטים, מיתולוגיות של עמים קדומים , אומנות , ספרות, אגדות – נושא המסכות, התחפושות והתלבושות עתיק מאוד. בתנ"ך – הסיפור הראשון המתאר את בריאת האנוש – אדם וחווה נוצרים ושוהים בגן העדן עירומים ולא עוטים דבר. הם חיים בדיוק כפי שהם. רק לאחר שאכלו מעץ הדעת עטו מיד כסות כלשהי כיון שגילו שהם רוצים להסתיר "משהו"- ואז הם מסתתרים. כסותם הייתה בעצם מעין מחיצה שמפרידה בין הפנים לחוץ. דרך סיפור זה ניתן להבין את המומנטום של הופעת האישיות- עטיית הכסות כדרך להפריד ולהסתיר (גם מעצמי) את המהות שלי על מנת לכסות אותה במשהו אחר . דרך המטאפורה בסיפור אדם וחוה ניתן ללמוד על התפתחות נפש ותודעת האדם בהיבט של תודעת ילד חלקה וריקה – כמו אדם וחווה לפני שאכלו מעץ הדעת, גם הילד מבטא את המהות שבו בלא מסכות. וככל שהוא גדל עליו ללמוד, לזהות ,להטמיע ולהתנהל עם יותר ויותר חוקים, נורמות וסיטואציות חברתיות מורכבות. וכדי להתאים עצמו ולשרוד עליו לעטות בגד מסוים, תחפושת, מסיכה אחרת ייתפס כלא שייך ומתאים אפילו יכול להיתפס כמאיים על הסביבה
בספרו– "The Hero with a Thousand Faces" , המיתולוג הדגול, ג’וזף קמפבל, מתאר בפירוט את הדפוסים והמוטיבים האוניברסליים המונחים בבסיס מסע ההנמכה ( המסע הפנימי היורד דרך שכבות מהחיצוני לעומק מהות הנפש) כפי שהוא מופיע בסיפורי המיתולוגיה העולמית. דפוסים ומוטיבים אלה מגלים לנו לְמה נוכל אנו לצפות במסעותינו לעולם הפנימי של מהותנו הטבעית והמקורית.
הגיבור או הגיבורה במיתולוגיה מייצגים אתכם ואותי, את העצמי היום-יומי (האני, או האגו). כל בחירה בהרפתקה של המסע לחקירה פנימית תתחיל בדיוק כפי שהיא מתחילה במיתולוגיה — בעזיבת הבית. אנו עוזבים את העולם המוכר, את התפקידים השגרתיים ואת הדרך שבה אנו רגילים לראות ולהראות את עצמנו. לאחר עזיבת הבית, יש תהליך השלה של מסכות ותחפושות אותם אנו עוטים – תהליך אותו מתאר קמפבל כמפגש עם ה"שד" השומר על המעבר – אל המהות המזוקקת והטבעית שלנו. לאחר המעבר תפגשו “עולם של כוחות בלתי מוכרים אך אינטימיים באופן מוזר”. מסע זה פנימה אל המהות החבויה בעולמינו הפנימי מגלה לנו כי על אף היותו אקזוטי ומופלא, דומה שהישויות שאתם פוגשים בו מכירות אתנו. ככלות הכול, הן מגלמות את ההיבטים של העצמי הרחב יותר שלנו , אותם הסתרתם תחת מסכות ותחפושות ואליהם התכחשתם בעבר.
המפגשים שלנו בעולם הפנימי ככל שהם כנים צלולים ואמיצים המאפשרים השלת יותר ויותר מסכות – יסייעו לנו בשתי דרכים: חלקם של המפגשים מערערים או מחלישים את הדרך בה הבנו קודם לכן את העצמי והעולם, ואילו המפגשים האחרים מעניקים לנו תומכים אותנטיים הקיימים בנו באופן הווייתנו המושרש עמוק במהותנו. בשיאו של המסע — שהוא בעצם הנקודה העמוקה ביותר או הרובד התחתון והבסיסי — אנו בלב ליבו של מפגש ועוברים ניסיון קשה ביותר ששם קץ מוחלט לדימוי העצמי הישן שלכם (מות האגו) ושמוביל אתכם אל הגמול — השבת הידע המהותי שלנו, ובעצם חזרה אל הבית המקורי שלנו .
גם בעולם הקולנוע בסרטים שונים יש שימוש במטאפורה של מסכה, לדוגמא בסרט ׳מסכת הברזל׳ המבוסס על ספרו של אלכסנדר דיומא. הסרט מספר את סיפורם של שני אחים תאומים זהים, כשהאחד כולא את השני וסוגר אותו במסכת ברזל, כדי שאף אחד לא יוכל לראות את פניו.
מעבר לתעלומה הספרותית ומי באמת היה אותו אסיר שהוחזק במסכה בבסטיליה, ניתן לבחון את הרובד המטאפורי שמדבר עלינו ועל החלק שבנו שיושב על כס המלוכה בזמן שהאחר נותר כלוא בצינוק המצודה מאחורי מסכה.
המטאפורה שוב מציגה את ההתבוננות המעמיקה על שני הרבדים מהם מורכב האדם : מהות ואישיות. המהות באדם היא התמצית האותנטית "שלו". האישיות באדם הינה תמונת כל מה "שאיננו שלו". כלומר מה ש"איננו שלו" פירושו מה שבא מבחוץ, מה שלמד, או מה שמשתקף בו, הרשמים החיצוניים שנותרו בזיכרון ובתחושות, כל המילים והתנועות שנלמדו, כל הרגשות שנוצרו מתוך חיקוי.
לילד אין עדיין כל אישיות- הוא בטבעו המקורי- הוא מהות. רצונותיו, תשוקותיו, טעמו, הספונטיות ,היצריות והסקרנות מביעים את הווייתו כמות שהיא. ברגע שמתחיל תהליך "החינוך", הרצון ההישרדותי להיטמעות ושייכות לנורמות וחוקים של סביבה ותרבות- מתחילה האישיות לצמוח. האישיות מתעצבת ונבנית בחלקה על ידי ההשפעות המגמתיות, ובחלקה על ידי חיקוי אנשים וסביבה באופן הישרדותי על ידי הילד עצמו…
המהות היא "העירום" שבאדם. האישיות היא הכסות והמסיכה. גדילת האישיות מקטינה ביחס ישר את המהות, מצמצמת ומסתירה אותה ומאפשרת לה להופיע לעתים יותר ויותר נדירות ובצורה חלשה יותר ויותר, ולעיתים קרובות קורה שהמהות מפסיקה את גדילתה בגיל מוקדם מאוד ואינה מוסיפה לגדול.
עם זאת, אנחנו זקוקים להתפתחות מאוזנת של שני הרבדים, של המהות ושל האישיות. התפתחות בריאה וגדילה מאפשרת – נזקקת לסינרגיה, באופן בו האישיות היא זו שמשרתת את המהות, האגו שמשרת את נטיות הלב. רובנו מתפתחים באופן הלא סינרגטי – בו המהות נתונה לגחמותיה של האישיות שהיא נרכשת, מחליפה תחפושת ומסיכות בלי קשר למהותנו המקורית ה"עירומה" ומציבה לנו יעדים ומעלה בפנינו צרכים שונים מהרצונות העמוקים שלנו, וזהו המקור למלחמות הפנימיות המתחוללות בתוכנו.
האישיות פועלת מתוך צרכים בעוד שהמהות פועלת מתוך ערכים: מה שמגביל אותנו הם הצרכים והאמונות המגבילות שכולאים אותנו תחת "מסכת הברזל". הערכים הם אותם המערכים והמבנים הבסיסיים האותנטיים והתומכים אשר עוזרים בהגשמת ה"אני האותנטי" שלנו.
אנחנו יכולים לדמיין שחייו של האדם דומים לקרחון. יש חלק נראה לעין, שמתגלה בפנינו, ויש חלק אחר הרבה יותר גדול שעדיין שקוע בתוך המים.אנחנו נכנה את כל החלק הגלוי התנהגויות. לדוגמא לאכול, לשתות, ללכת אלה הן כולן התנהגויות, אך גם מחשבות לא טובות, או להיות מוצפים ברגשות הרסניים אלה הן התנהגויות.
מתחת, שקועים במים, אנחנו מוצאים את הצרכים שנובעים מהמימד האינסטינקטיבי שאמון על שימור החיים, אנו מוצאים את הצרכים שקשורים בביטחון. במימד הרגשי שאמון על ההכרה, אנו מוצאים את הצרכים שקשורים בסיפוק. במימד השכלי שאמון על תחושת הבעלות, אנו מוצאים את הצרכים שקשורים בשליטה…
עלינו להיות מודעים לכך שהרבה יותר קל להידחף על ידי הצרכים מאשר להימשך על ידי הערכים, כיוון שהערכים הם חבויים, שמורים כבמעין תיבת אוצר בעומקי הלב והנפש שלנו.
כאשר ישנה מערכת יחסים נכונה, גדילה ביחס ישר, וסינרגיה בין המהות לאישיות, בשלב מסוים המהות ניזונה מהאישיות בדיוק כפי שבטבע הזרע שנובט ניזון בהתחלה מחומרי ההזנה שעוטפים אותו. באותו האופן כאשר האדם מתפתח בצורה נכונה, המהות ניזונה מהאישיות. התפתחות תקינה היא ש"מסכת האישיות" שלנו לא דבוקה בחוזקה לפנים שלנו ושאנחנו יכולים להחליף בקלות יחסית את ה"מסכות והתחפושות" בהתאם לנדרש ולסיטואציה. הגמישות , הסינרגיה , האוטונומיה הפנימית והידיעה כי אנו חופשיים להחליף אותה כרצוננו.
חשוב להבין שאנחנו תמיד עוטים מסכה, ושהמסכה הזאת גם מגנה עלינו, במיוחד בחברה כמו שלנו שמבוססת במידה רבה על האישיות שלנו, השאלה היא האם מה שאנחנו עוטים מאפשר לנו חופש בעולם או שאנחנו מזדהים עם התדמית שלנו ואומרים “זה מי שאני”, ואז זה מצמצם אותנו לרובד האישיות שלנו שמאפשר לנו התנהלות הצרה . למען האמת המציאות היא שאנחנו נמצאים בשינוי מתמיד ובכל רגע נתון אנחנו אחרים. וזאת אחת התובנות של הבודהה שהובילו אותו להארה, שאין אני, ושהכול באמת נמצא בשינוי מתמיד.
