מייאוש לתקווה – בראשית מרחב הנשימה: לציון שנה לטראומה האישית והקולקטיבית 

תוכן עניינים

הייאוש איננו הסוף. הייאוש הוא ההתחלה. בראשית היה תוהו ובבוהו וחושך על פני תהום. ורק אחר כך נברא האור. אנשים שוכחים את הסדר הכרונולוגי קודם יש חושך ולאחר מכן יש אור. מתוך הייאוש צומחת תקווה.

נכון הוא מעצב אותנו באכזריות. פוצע, אך רק כאשר נותנים לייאוש מקום ומסכימים לשרות בו, כי אין ברירה אלא להתייאש, רק אז מתחיל מסע מתוך הייאוש לצמיחה. בראשית היה תוהו ובבוהו וחושך על פני תהום. 

בריאה מתחילה בייאוש, אי סדר, כאוס, אותו חשים בגוף. לפעמים יש סחרחורת, הקרקע נשמטת, הבור נפער הנשימה שטוחה. מהירה. אם ניתן לנשימה המהירה והשטוחה מקום, נאפשר רגע של סחרור וכמעט איבוד הכרה, ההכרה תפתח כמו מניפה, נצליח להחזיק בכאב ולשחררו בו זמנית לאויר העולם וליצור אור.

ההורים שלי החליטו להביא אותי לעולם לאחר שאח שלי נפטר,

ולכן קיום נוצר מתוך הרצון לסלק את החושך. על כן המלצה בציון השנה הקשה ביותר שידענו

אני מציעה תרגיל פשוט.

  1. להיות בתוהו ובבוהו – חושך על פני תהום – להרגיש את הייאוש ולתת לו מקום. לא לברוח ממנו. הכאב קשה מנשוא ועדיין אנו נושאים אותו. לנשום אותו.
  2. לתת מקום למשאלת הלב – ולשאול איזה צורך שלנו יקבל מענה אם המשאלה היתה מתגשמת. לנשום את המשאלה.
  3. לשאול איך ניתן לתת מענה לצורך עבורי ועבור אחרים באופן אחר.
  4. מה הבריאה שלי? מה הרוח שלי השוכנת על פני ים הסערות יכולה לברוא?

ולהוות מהות בריאה. לנשום בריאה.

 

מאחלת  שתהיו עטופים, ואני כאן לכל שיתוף ושאלה.

באהבה רונית

 

תגובות

תגובות

שתפו
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
צרו קשר
TOP