מאת: חני הרוש -פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית
תחילת שנה היא תמיד רגע טעון.
מטופלים מגיעים עם שאלות כמו:
“למה עוד לא התקדמתי?”, “איך ייראה הסשן הראשון של השנה?”, “מתי כבר אהיה בסדר?” "אני מרגיש תקוע" מתי אתקדם?"
אבל גם אנחנו, המטפלים, לא נשארים מחוץ למעגל הזה.
בתוך החדר, בתחילת שנה, אנחנו פוגשים לא רק את כאבם של אחרים אלא גם את הציפיות, האתגרים והמהדהד הפנימי שלנו:
האם אני מספיק נוכח? האם ליוויתי מספיק עמוק? מה אני מביאה איתי לשנה החדשה?
קבלה היא לא ויתור אלא היכולת לשהות
כמטפלים, אנחנו יודעים עד כמה קל (וכמעט מתבקש) לרצות "לקדם" תהליך, "להניע" שינוי.
אבל לפעמים הריפוי מתחיל דווקא מהסכמה להיות עם מה שיש, בלי דחיפה.
להיות עם מטופל במקום שבו הוא תקוע, בלי לנסות להזיז אותו.
להיות עם עצמנו במקום שבו לא הייתה תשובה רק נוכחות.
וזהו שינוי עמוק יותר מכל יעד.
שנה חדשה לא תמיד דורשת צעד לפעמים היא דורשת התבוננות
אני מזכירה לעצמי (ולפעמים גם למטופליי):
לא כל התחלה דורשת תוכנית פעולה.
לפעמים, השנה נפתחת רק דרך רגע של אמת רגע שבו נוכל לומר:
"כאן אני נמצא. לא מושלם. לא גמור. אבל כאן."
נקודת מבט כפולה מה אני לוקח איתי כמטפל וכאדם מה למדתי על גבולות, החזקה ואמון בשנה שחלפה?
היכן פגשתי עייפות, ולמה היא ביקשה ממני להקשיב?
אילו רגעים של תזוזה בלתי נראית דווקא הם היו המשמעותיים ביותר?
התחלה חדשה אינה התחלה מאפס.
היא המשך רך של כל מה שכבר עבד, כאב, נבנה והתרכך.
היא מקום להכניס אור לא לבטל את החושך.
וכשהמרחב הטיפולי נשאר פתוח לאדם, לא רק למטרות שלו קורה הריפוי.
חני הרוש
פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית 050-5076879 מכפר סבא
https://www.facebook.com/share/17WbZ559wW/
