״אני ניצולת משפחה שעברה התאבדות.
אני לא מדברת על זה הרבה בימים אלו, מאחר והגעתי לנקודה שזה מרגיש כמשהו שקרה לי בחיים אחרים.
ההחלמה הייתה תהליך ארוך מוכה צער. היו רגעים שחשתי מאוד לבד באבל שלי, והיו רגעים שחשתי מבולבלת ואבודה. הבעיה עם אובדנות היא שאף אחד לא יודע איך להגיב. אז הם מחייכים, ומנסים להסיח את הדעה…. אבל הם אף פעם לא אומרים את המילה. נראה כי בני המשפחה הנותרים, נאלצים לשרוד את האירוע לבדם.
אני חוויתי מגוון רחב של רגשות בימים, שבועות ,חודשים ואפילו שנים לאחר האובדן של אבי. שאלות ה "מה אם" השאירו אותי ערה בלילות, וגרמו לי לרחף מיום ליום בתחושה של תשישות אין סופית.
מה אם הייתי עונה לטלפון באותו לילה? האם צליל קולי היה משנה את דעתו? האם הוא היה עושה זאת בשלב מאוחר יותר בכל מקרה? אכן אשמת הניצול.
לפעמים בכיתי. לפעמים ישבתי בלי ניע, הסתכלתי על הגלים בים, בתקווה לסימן כלשהו שאבי הגיע למקום טוב יותר. לפעמים נזפתי בעצמי על כך שלא ראיתי את הסימנים המקדימים. לפעמים התמקחתי עם אלוהים או כל מי שאחראי שם למעלה. תחזיר אותו אלינו, בבקשה רק תחזיר אותו אלינו. לפעמים חשתי כעס. למה אנחנו? למה אני? למה הוא?
כן, חוויתי טווח רחב של רגשות לפני שהשלמתי עם האובדן שלו. אבל מחשבה אחת אף פעם לא עברה בראשי ( אפילו לא לשניה אחת) וזו הדעה המוטעת שהתאבדות היא מעשה אנוכי. התאבדות הנה הרבה דברים, אבל אנוכית היא לא אחת מהם.
התאבדות הנה החלטה הנעשית מתוך ייאוש, חוסר אונים, בידוד ובדידות. החור השחור שהוא הדיכאון הקליני הנו מכלה הכל. תחושה של נטל על אלה האהובים, תחושה שאין דרך החוצה, אין פתרון, תחושה שלכודים ומבודדים, הנם חלק מהתחושות הנפוצות ביותר אצל אנשים הסובלים מדיכאון.
אנשים האומרים שהתאבדות הנה מעשה אנוכי תמיד מתייחסים לשורדים של המעשה. אלא שנשארו בחיים. זה אנוכי להשאיר ילדים, בני זוג, ובני משפחה אחרים, כך הם אומרים.
הם לא חושבים על בני המשפחה הנותרים, או כך הם רוצים שנאמין. מה שהם לא יודעים הוא שאותם אהובים הם הסיבה שלמרות הסבל הרע הסובלים מדיכאון מחזיקים מעמד לאפילו עוד יום אחד בלבד. הם כן חושבים על בני המשפחה הנותרים, כנראה עד לרגע האחרון ברב המקרים. אך הדיכאון המרסק נשמות שעוטף אותם, משאיר אותם עם תחושה שאין אלטרנטיבה אחרת. שהדרך היחידה לצאת מזה היא לסיים את זה. וזו מחשבה נוראית לסבול.
עד שלא נעצת מבטך לתוך דרגה כזו של דיכאון, עד שלא איבדת את נשמתך לים של ריק ואבדון… אין לך את הזכות לשפוט. את/ה עשוי לא להבין את זה, ואת/ה בהחלת זכאי/ת לתחושות שלך, אבל לשפוט ולהפיץ נגטיביות לא יעזור לאדם שמולך. בעצם זה רק יפגע בו.
בעוד העולם מבכה את אובדנו של רובין וויליאמס, אנשים בכל העולם נותרים מבולבלים וחסרי אונים. איך מישהו אשר נראה כה מאושר, בעצם הנו בדיכאון כה עמוק? האמת היא שאנשים רבים מאוד מתמודדים עם אותו מאבק באופן יום יומי. חלקם יתאבדו. חלקם יעשו ניסיונות אובדניים, וחלק יאחזו בחיים בציפורניים. רובם לא יוכלו לבקש את העזרה שלה הם זקוקים על מנת להתגבר על מחלתם הנפשית.
אתם יכולים לעזור!!!
דעו את סימני האזהרה לאובדנות. 50%-75% מהאנשים אשר מבצעים ניסיונות אובדניים, ישתפו מישהו בכוונותיהם.תקשיבו כשאנשים מדברים. צרו קשר עין. העבירו תחושת אמפתיה. ולמען אהבת האנשים בכל מקום, תניחו את הטלפון הטיפשי והלא כל כך חכם ותהיו אנושיים.
תבדקו מה שלום חברים הנאבקים בדיכאון. גם אם הם לא עונים לטלפון או פותחים את הדלת, תעשו מאמץ ותראו להם שאתם שם בשבילם. חברות לא נמדדת על הצלת נשמות אבודות; חברות נמדדת בהקשבה ובלהיות נוכחים.
תושיטו יד לבני משפחה ניצולים- נותרים של מקרי אובדנות. תרגלו את השימוש במילה "התאבדות" ו "דיכאון", כך שהם יתגלגלו מלשונכם בדיוק באותה קלות של מילים כגון "חד קרן" ו "מסטיק". תקשיבו כשהם מגוללים את סיפורם. החזיקו את ידם. תהיו נדיבים ורגישים עם לבם. וחבקו אותם בכל פעם ופעם. עודדו עזרה. לימדו על המשאבים הקיימים באזורכם כך שתוכלו לעזור לחברים ואהובים בשעת צרתם. אל תפחדו לבדוק וליצור קשר שוב ושוב. אל תחששו לבטא את חששותיכם. קשר אנושי אחד יכול להיות בעל השפעה עצומה וליצור שינוי בחייו של מישהו הנאבק במחלה נפשית ו/או אשמת ניצול.
30,000 אנשים מתאבדים כל שנה בארה"ב. 750,000 עושים ניסיונות אובדניים. זהו הזמן לעורר מודעות, להגביר אמפתיה ורגישות, ולהוריד את המספרים הללו.
—————–
- בישראל כ550 איש מתאבדים בשנה, מתוכם כ 50 בני נוער, וכ 6000 ביקורים במיון הנם עקב ניסיונות אובדניים בשנה.
זה הזמן לדבר על אובדנות ודיכאון.
והוספתי כאן –סימנים מזהים:
- מראה עצוב או דיכאוני
- איטיות בהליכה ובדיבור
- שינוי הרגלים לירידה בתפקוד: שינה מרובה, ירידה בתיאבון, אי הקפדה על מראה חיצוני, הזנחת תחביבים
- הבעת תחושת היות האדם לטורח על חבריו ומשפחתו
- נטייה לבכי לעתים קרובות
- דיבור בחופשיות ובחוסר פחד על המוות
- פיזור דיבורים המבטאים חוסר ערך עצמי ותחושת אשם
- חלוקת הרכוש כמתנות לאחרים
- ומאוד חשוב- תחושת אושר ואופוריה- הנה לעיתים תגובה להבנה שהגעת לפתרון- מוות.
אוכלוסיות בסיכון גבוה:
מעל גיל 60, מהגרים, גברים בודדים.
לגבי המגדר: גברים מתאבדים פי שניים יותר מנשים ויותר קשה לזהות את סימני הדיכאון אצליהם כי הדיכאון הגברי נוטה להופיע לצד המשך תפקודים שונים.
מיתוסים שאינם נכונים לגבי התאבדות:
"מי שרוצה להתאבד- יצליח"- מחקרים הוכיחו כי סיוע נכון יכול להציל את האדם ולא יהיו נסיונות נוספים.
"אם שואלים ומדברים על אובדנות- זה ידביק אחרים ויכניס להם רעיונות"- לא נכון! חשוב לשאול מטופלים, חברים, ילדים אם יש להם מחשבות אובדניות או תכניות ספציפיות ואם כן להפנות אותם לטיפול מתאים. הבעייתיות היחידה היא אם עושים גלוריפיקציה להתאבדות מסויימת ונותנים לה האדרה חברתית.
טלפון קו חירום- עמותת ערן 1201 מכל טלפון או 09-8848332
אתר: http://www.eran.org.il/
עמותת סהר: http://www.sahar.org.il/
מקווה שמידע זה היה מועיל ועזר.
