ומה אם אבחר לא נכון? על הפחד מחרטה ומלכודת ה"מה אם"

על תרחישי אסון, הצורך בשליטה והיכולת לחזור להווה – בקלפי ובצמתים של החיים

מאת: דב מידן | ראש תחום IEMT ומרצה במרכז, טריינר IEMT בינ״ל מוסמך, טריינר NLP בינ״ל מוסמך, טריינר MOM בינ״ל מוסמך ופסיכותרפיסט אינטגרטיבי

"ומה אם הכול ישתנה?"
"ומה אם לא נוכל לחזור למה שהיה?"
"ומה אם אבחר לא נכון, ואתחרט על זה כל החיים?"

בתקופת בחירות, השאלות הללו עשויות לחזור שוב ושוב. אבל הן מוכרות לנו היטב גם מחוץ לפוליטיקה: מול הצעת עבודה, מול החלטה להתחייב בקשר או לסיים אותו, מול מעבר לעיר אחרת. אנחנו מנסים לחשוב על כל תרחיש אפשרי, כאילו עצם המחשבה תאפשר לנו להתכונן ולמנוע כאב עתידי.

אבל לעיתים, ככל שאנחנו מנסים לפתור את העתיד במחשבותינו, כך אנחנו נעשים לכודים יותר בחרדה.

מלכודת הבחירה המושלמת

יש אנשים שמתקשים להחליט לא משום שאין להם העדפה, אלא משום שהם מחפשים את הבחירה המושלמת, זו שלא תכלול שום הפסד, שום סיכון ושום אכזבה. הפסיכולוג בארי שוורץ תיאר את "פרדוקס הבחירה": ככל שיש בפנינו יותר אפשרויות, ומידת הדרישה שלנו מעצמנו גבוהה יותר, כך גדלים גם השיתוק וחוסר שביעות הרצון.

הבחירה המושלמת אינה קיימת. כל בחירה כרוכה בוויתור. כשאנחנו דורשים מעצמנו ודאות מלאה לפני שנחליט, אנחנו למעשה מוותרים על היכולת לבחור.

פחד מחרטה: כשהעתיד שלא קרה כבר כואב

חוקרים בתחום קבלת ההחלטות מדברים על "חרטה צפויה" (Anticipated Regret): אנחנו מדמיינים מראש את הכאב שנרגיש אם נבחר לא נכון, והדמיון הזה עצמו משפיע על ההחלטה. לעיתים הוא מוביל אותנו להעדיף את מצב ברירת המחדל, משום שקל יותר לשאת חרטה על מה שלא עשינו מאשר על מה שבחרנו בעצמנו. לפחות כך נדמה ברגע ההתלבטות.

הפחד מחרטה מתעצם במיוחד אצל מי שגדל בסביבה ביקורתית, מי שחווה בעבר החלטה שהובילה לאובדן, או מי שחי זמן רב בתחושה שהעולם אינו בטוח.

כשהמחשבה הופכת למציאות רגשית

המוח האנושי מסוגל לדמיין אירועים שטרם התרחשו. זו יכולת חשובה שמאפשרת תכנון והיערכות. אולם כאשר אנחנו מדמיינים שוב ושוב תרחיש מאיים, הדמיון עשוי לעורר תגובות רגשיות וגופניות חזקות, אף שהאירוע עצמו עדיין לא התרחש.

כך נוצר מעגל: מחשבה מאיימת מעוררת פחד, הפחד מחזק את תחושת הסכנה, ותחושת הסכנה מובילה לעוד מחשבות מאיימות. זו החשיבה הקטסטרופלית, והיא עשויה להיות משכנעת מאוד, משום שהיא מגיעה מלווה ברגש אמיתי.

דפוסים רגשיים חוזרים: מבט מעולם ה-IEMT

ב-IEMT (Integral Eye Movement Therapy) אנחנו מתייחסים לחרדה לא רק כתוכן מחשבתי, אלא כדפוס: תגובה רגשית שנלמדה בעבר, לעיתים בנסיבות שבהן היא הייתה הגיונית, וממשיכה לפעול באופן אוטומטי גם כשהנסיבות השתנו.

אדם שבילדותו למד שכל טעות מובילה לעונש, עשוי להגיב להחלטה בגרות באותה עוצמה רגשית, גם אם היום טעות היא רק טעות. שאלה מועילה במצבים כאלה היא: "מתי הרגשתי ככה בפעם הראשונה?" לעיתים קרובות מתגלה שהעוצמה הרגשית שייכת לזיכרון ישן יותר מן ההחלטה שעל הפרק.

העבודה הטיפולית ב-IEMT מאפשרת לרכך את הקשר בין הזיכרון לבין התגובה הרגשית, כך שההחלטה בהווה תוכל להתקבל מתוך ההווה, ולא מתוך העבר.

האם אני חייב להאמין לכל מחשבה?

אחת האפשרויות לשינוי מתחילה בהבחנה פשוטה אך משמעותית: מחשבה על העתיד אינה ידיעה על העתיד.

במקום לשאול שוב ושוב "מה אם?", אפשר לשאול:

• "מה אני יודע בוודאות ברגע זה?"
• "איזו פעולה אפשרית עבורי היום?"
• "האם המחשבה הזו עוזרת לי לפעול, או משאירה אותי במעגל של פחד?"
• "אם אבחר ויתברר שטעיתי, מה אעשה? ממה אני יכול להתאושש?"

המטרה אינה להדחיק מחשבות קשות או לשכנע את עצמנו שהכול יהיה בסדר. המטרה היא ליצור מרחק מסוים בינינו לבין המחשבות, כך שנוכל לבחון אותן ולא רק להיסחף אחריהן.

להרחיב אפשרויות: מ"או–או" ל"גם–וגם"

חרדה מצמצמת את שדה הראייה. היא מציגה בפנינו שתי אפשרויות בלבד: הצלחה מוחלטת או אסון. אחת הדרכים לצאת מהמלכודת היא לשאול: "מה עוד אפשרי?" לעיתים יש דרך ביניים, שלב ניסיוני, החלטה חלקית או אפשרות לבדוק לפני שמתחייבים.

לבחור פעולה במקום להילחם באי־ודאות

איננו יכולים להבטיח לעצמנו עתיד נטול אכזבות. אבל אנחנו יכולים לחזק את יכולתנו להתמודד עם מציאות משתנה. לעיתים זו החלטה קטנה: לסיים ויכוח שאינו מועיל, להפסיק לבדוק סקר נוסף, לצאת להליכה או לפנות זמן לאדם אהוב.

הבחירה הקטנה אינה משנה בהכרח את המציאות החיצונית, אך היא עשויה לשנות את האופן שבו אנחנו פוגשים אותה.

לא תמיד נוכל לבחור מה יקרה. אבל לעיתים קרובות נוכל להרחיב את מרחב הבחירה שלנו ביחס למה שקורה. ובתוך מרחב הבחירה הזה נמצאת האפשרות להמשיך לחיות, לפעול ולמצוא משמעות, גם כשאין לנו תשובות לכל השאלות.