המילה "עמידות" הפכה לאחת המילים המסוכנות ביותר בשיח הנפשי הישראלי.
הנה, אמרנו את זה.
בשנה האחרונה שמענו אותה בכל מקום.
בנאומים, בכותרות, בקמפיינים ממשלתיים, בהדרכות לאנשי מקצוע.
"צריך לפתח עמידות."
"הילדים שלנו חייבים להיות בעלי יכולת התאוששות."
"עם ישראל חזק ועמידות היא ערך לאומי."
ולכאורה זה נשמע נכון.
אבל כשעצרנו ושאלנו — עמידות במקום מה? — התמונה השתנתה.
מה שקורה בפועל הוא לא תמיד פיתוח של יכולת התמודדות.
לעתים קרובות זה לחץ שקט לא להישבר.
לא לבכות.
לא לעצור.
להמשיך לתפקד — בלי לשאול מה המחיר.
ומטפלים ומטופלים שמגיעים אלינו אומרים משהו שחוזר שוב ושוב:
"הייתי חזק / חזקה. עמדתי. לא נפלתי.
ועכשיו הגוף שלי פשוט מפסיק לעבוד."
זו לא עמידות. זה דיכוי מאורגן.
זו האשמת הקורבן שלא מצליח להגיע למרחב המוגן כי הוא לא נגיש.
אז מה ההבדל?
עמידות כדיכוי נראית כך:
— "תתאוששו מהר, יש עוד משימות"
— "אל תעשו מזה עניין"
— "כולם עוברים את זה, אתם לא מיוחדים"
— וידוא שהאדם ממשיך לתפקד — לא שהוא באמת בסדר
עמידות כשינוי נראית אחרת לגמרי:
— לאפשר לתחושה להיות שם לפני שמבקשים להמשיך הלאה
— להבין שעצירה היא לא כישלון — היא חלק מהתנועה
— להכיר בכך שהמערכת עברה משהו ויש לה מה לעבד
— בניית יכולת לשאת קושי מתוך מגע עמו — לא בריחה ממנו
הפסיכותרפיה האינטגרטיבית מציעה דרך שלישית:
לא "תהיו חזקים" ולא "תתמוטטו" —
אלא תהיו נוכחים.
לתת למה שקורה בגוף להגיד מה הוא צריך.
לאפשר לתהליך לנוע דרככם — לא להיעצר בתוככם.
כי כשאנשים מגיעים אלינו אחרי שנים של "עמידות" כפויה —
לרוב הם לא צריכים עוד כלים כדי להחזיק מעמד.
הם צריכים רשות לנוח.
זה לא אומר שיש בעיה עם יכולת התאוששות. יש לה מקום עמוק ואמיתי.
אבל יש הבדל עצום בין עמידות שמגיעה מתוך עיבוד —
לבין עמידות שמגיעה מתוך מניעה.
האחרונה נשברת. תמיד.
ושאלה שאנחנו מציעים לכם לקחת לשיח הבא:
כשאתם משתמשים במושג הזה — או שומעים אותו —
שאלו: "עמידות/ חוסן במקום מה?"
התשובה תגיד לכם הכל.
עבורכם בכל מצב, רונית
