במציאות הנתונה מה עלינו לומר לילדינו? איך? כמה ולמה?

ישנו משפט ידוע הנאמר על ילדים: Children are good listeners but bad interpreters- ילדים הנם בעלי יכולות הקשבה טובה, אך בעלי יכולת פרשנות נמוכה.

אנחנו פעמים רבות חושבים שהילדים לא מבינים, לא מקשיבים, ולא רואים את מה שאנחנו רואים- אך דבר זה אינו נכון.  גם כאשר ילדינו קטנים ואינם מבינים למשל אנגלית- האינטונציה בה נשתמש חודרת אליהם.

על כן כאשר אנו במצב או תקופה משברית עלינו לדעת שגם אם ילדינו לא שואלים, לא משוחחים ולא מבטאים את עצמם- הם חוששים והחשש שלהם- כמו החשש שלנו הנו טבעי ולגיטימי ביותר, ויש לתת לו מקום.  על כן יש להעלות את הנושא גם אם הם לא מעלים אותו ולתת לגיטימציה לחשש- הן שלנו והן של ילדינו

לאפשר לילדינו לשאול שאלות- ולתת תשובות קצרות. לא לומר שאין שום סכנה, על מנת לאפשר לילדינו להתמודד עם המציאות ולקבל כלים יעילים- אך ההסבר צריך להיות פשוט ותלוי גיל ויכולת הבנה. בגילאים קטנים נתייחס אלינו- "הטובים" ולאלה שפוגעים בנו כ"הרעים- כמו שהם רואים בסדרות וסרטי טלוויזיה , נישאר רגועים ונאמר שהצבא, והמדינה עושים הכל על מנת שנהיה בטוחים, ויחד עם זאת לתת הסבר על מה קורה אם יש אזעקה, מה לעשות, ואיך להיזהר. לילדים גדולים יותר ניתן להראות את מפת ישראל והמדינות השכנות- אך שוב ההסברים צריכים להיות קצרים, קולעים ולא ציוריים.

יש להימנע מלחשוף את ילדינו למראות, תמונות, חדשות במדיות השונות וכל דבר ויזואלי שיכול להיחרט בזיכרון וליצור טראומה.

הביטחון הכי גדול הוא שגרה- ולכן יש להמשיך וללכת לחוגים, לביה"ס, לחברים ומשפחה עד כמה שניתן- ולא להפסיק את השגרה גם אם הילד מתחיל לבקש זאת.

ניתן כן לפצות באוכל אהוב, משחק משפחתי, בילוי כייפי. רצוי אפילו ליצור משחקים שיוצרים תחושת שליטה- כגון משחקים בהם הילדים מחקים אזעקה- ואז אומרים לנו מה לעשות- למשל להיות עם ידיים למעלה וכו'…

אם ילדים מתחילים לשנות התנהגות, ולהיות רגרסיביים ( לפספס, לבקש לישון עם ההורים ועוד) יש להיות סבלניים, לתת לזה מקום, לדבר על כך והכי חשוב לתת הרבה חום ואהבה.

חשוב להבין שעולם הדמיון בגילאים הצעירים הוא מאוד עשיר- לטוב ולרע, ואם לא נספק הסבר ונסגרת הדמיון שלהם יכול ליצור סרטים מפחידים ביותר, לחשוב שהם אשמים ועוד… הרי גם אנחנו המבוגרים אלופים בליצור סרטים ברמה הוליוודית שלא תבייש שום אוסקר… אז אם יש לכם שאלות או בא לכם לשתף בסרטים שלכם ו/או של ילדיכם תרגישו חופשי… אחרי הכל המציאות עולה על כל דמיון.

תגובות

תגובות

About the author: רונית חיימוב

בת 41, אמא ל 2 בנים, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית, מרצה וטריינרית ב NLP, עובדת בשיטות אפקטיביות, ביניהם: EMDR, DBT,CBT, Schema Therapy, מיינדפולנס ועוד. תלמידתו של סטיב אנדראס ממציא פרוטוקול הטראומה ב NLP ניסיון של 15 שנים כעובדת סוציאלית בביה״ח וולפסון בעלת רקע בעבודה עם מטופלים הסובלים מחרדה, טראומה, נפגעות תקיפה מינית, אלימות במשפחה, מטופלים בריאטריים (לאחר קיצור קיבה), סוכרת נעורים ומבוגרים, טיפול נמרץ ילדים ועוד. בעלת קליניקה פרטית בתל אביב.