מתי מאמנים צריכים לטפל ומטפלים צריכים לאמן- קשה באימונים קל בטיפול?

בהרבה סדנאות וקורסים שלי קיים שיח מאוד ער

על מהו הגבול של הסמכות המקצועית של מאמנים

מתי גולשים  לעולם הטיפול,

ומטפלים שואלים מתי הם צריכים להיות קשובים יותר לקצב של המטופל

ומתי הם נדרשים מעט להאיץ את הקצב הטבעי של הטיפול.

ועולה המשפט: קשה באימונים קל בטיפול.

 

אנו נמצאים בעולם שמגוון מקצועות הסיוע הוא רב והלקוח

לא בהכרח מבין את ההבדל, יודע מה נכון עבורו,

או לחלופין מנסה כל דבר אפשרי על מנת לעזור לעצמו

כי בעבר הדברים שניסה לא היו אפקטיביים מספיק.

 

היום אנחנו מוצאים יותר ויותר מאמנים שהולכים ולומדים קורסים בעלי נופך טיפולי.

כביכול הגיוני.. יש דברים שרק קצב טיפולי יכול להם.

אבל אנחנו גם מוצאים יותר ויותר מטפלים שלומדים קורסים וכלים מגישות בעלי נופך יותר אימוני

כגון NLP, CBT ועוד…

חלק מזה הוא הטרנד לחפש גלולת קסם או שרביט קסמים, טיפול מהיר, אינסטנט

אבל חלק מזה הוא פשוט שלעיתים טיפול מתמשך מדי יוצר תקיעות ותסכול.

 

אז מה נכון? מתי אימון מתי טיפול?

ראשית חשוב להבין שמדובר בבני אדם

ועל כן אין חלוקה סטירילית כזו במציאות.

הרבה פעמים אדם ילך לאימון כי הוא רוצה ״למצוא זוגיות״ או לעשות ״הסבה מקצועית״

ואז במהלך הסשן נגלה שמדובר בחרדת נטישה, חרדת ביצוע, משבר בחיים ועוד..

שהם לגמרי סוגיות טיפוליות לא?

 

או שאדם ישב על הספה אצל המטפל ויתחיל לומר שזה ״לא עובד לו״, או שהוא רוצה שהתהליך יהיה מהיר יותר

או שהוא פשוט יאמר שהוא מתוסכל או מיואש. חשוב להקשיב למילים הללו כי הם בהכרח אומרות שהקצב

לא מתאים לו.

 

השאלה האם להשתמש בכלים אימוניים או טיפוליים בעיני משולה ל:

האם אני עכשיו נוסעת באוטוסטרדה? איילון? כביש מהיר? 100 קמ״ש?

או האם עכשיו אני נוסעת בכביש עפר, או דרך עם פסי האטה, שבכל 50 מטר יש תמרור אזהרה והאטה? 30 קמ״ש?

בסופו של דבר- אני אצטרך להשתמש ב2 סוגי הכבישים כדי להגיע ליעד/ מטרה.

 

על כן המלצתי להתחיל בקצב איטי, עד שנרכש אמון, נוצרת ברית טיפולית, הקשר מתבסס

ולאחר מכן להתאים את הקצב בהתאם ליכולות ומטרות הלקוח.

ולכן לדעתי השאלה היא לא האם אימון או טיפול אלא המינון .

יהיו לקוחות שיצטרכו בעיקר מפגשי טיפול ורק בשלב מתקדם מפגשים אימוניים יותר

ויהיו מטופלים שיזדקקו בעיקר למפגשי אימון ומספר ממוקד של מפגשי טיפול.

 

ברור שכשעסקינן בחרדה, טראומה, דיכאון, יהיו יותר מפגשים בקצב איטי?

האמת תלוי גישה, ובעיקר תלוי המטופל.

בטוח שבמקרים מורכבים: דיכאון עמוק, חרדה כרונית, טראומה מורכבת, הקצב יהיה איטי והטיפול ארוך.

 

אך בחרדות ממוקדות, וכמובן במטרות קונקרטיות כשהאדם אינו בעל טראומה או חרדה קשה, נידרש לקצב מהיר יותר.

 

הדבר גם תלוי במנגנון ההישרדות ה F של האדם, הברח, הילחם, קפא, מתנחמד מתאחד וכו…

 

על כן לדעתי ההבנה החשובה שהעולם אינו דיכוטומי וסטרילי

ובמקום גישה של או או חשוב לחשוב בגישה של גם וגם

אני כן יכולה לומר שלקוחות שדורשים תהליכים בקצב איטי יחוו אימון כקשה, נוקשה, ומתסכלֿ ואז המשפט

קשה באימונים קל בטיפול יהיה הרבה יותר נכון עבורם.

אז תבררו עם הלקוח מה הקצב הנכון עבורו או עבורה.

ותוודאו שבארגז הכלים שלכם יש כלים מ2 העולמות.

 

רוצים לדעת עוד?

 

הירשמו למסלולי הפסיכותרפיה והקורסים הממוקדים- לפרטים יש ללחוץ כאן

 

רוצים להכיר אותנו? בואו לסדנה חד פעמית לטיפול בחרדות וטראומה- לפרטים והרשמה יש ללחוץ כאן

 

 

 

באהבה רונית

תגובות

תגובות

About the author: רונית חיימוב

בת 44, אמא ל 2 בנים אור ושחר המקסימים, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית קוגניטיבית התנהגותית, מרצה וטריינרית ב NLP, עובדת בשיטות אפקטיביות, ביניהם: EMDR, DBT,CBT, Schema Therapy, מיינדפולנס ועוד. תלמידתו של סטיב אנדראס ממציא פרוטוקול הטראומה ב NLP ניסיון של 20 שנים כמטפלת. בעברה עובדת סוציאלית בביה״ח וולפסון בעלת רקע בעבודה עם מטופלים הסובלים מחרדה, טראומה, נפגעות תקיפה מינית, אלימות במשפחה, מטופלים בריאטריים (לאחר קיצור קיבה), סוכרת נעורים ומבוגרים, טיפול נמרץ ילדים ועוד. בעלת קליניקה פרטית בתל אביב. מיסדת המרכז לפסיכותרפיה אינטגרטיבית בדרך של רונית ומאמינה בטיפול מותאם אישית.