״אני ואתה״-שיתוף הדדי בטיפול ליצירת אמון טיפולי- ומה הקשר בין מרטין בובר, בודהא, שנדור פרנצי ופסיכותרפיה בת ימינו

הדבר החשוב ביותר עליו מתבסס השיח הטיפולי האיתן הוא יחסי האמון הנרקמים בחדר הטיפולים. ללא יחסי אמון אלו, המטופל לא יחשף במערומי נפשו בפני המטפל, המטפל לא יוכל למשות את המטופל מהבור אליו נקלע והטיפול יתקע. אך מטפלים רבים לוקחים זאת כמובן מאליו. שבערך 5 דקות לתוך הטיפול מרגע שהתיישבו על כורסת המטופל, המטופלים ״המאולפים״ משהו יתחילו לחשוף את החלקים האפלים והקודרים ביותר בחייהם בפני מטפל שזה עתה הכירו, בלי שהמטפל עצמו ידרש לחשוף מעצמו חלקים אשר אינם נוחים לו לחשוף. אנחנו המטפלים יושבים פעמים רבות ממרום כורסתינו, ומחכים בסבלנות שהמטופל יחשוף את עצמו, יספר את האמת שלו, יוותר על הפרסונה הכוזבת, ויחדור למקומות הכואבים ביותר והקשים ביותר, כאשר אנו, איננו עושים זאת.

הנחות היסוד הבודהיסטיות החזקות ביותר בעיני הנן :

פאטיצה-סמפודה- הכל תלוי בהכל, בהדדיות ויחסי גומלין- אין תינוק בלי אמא ( ויניקוט) אין מורה בלי תלמיד, אין אמון בלי שיח הדדי. ואין תובנה נפשית ללא חיבור לגוף. והרבה מטפלי נפש אינם מחברים את עבודת הנפש שלהם לגוף. אם אנו רוצים שהמטופל יפתח בפנינו, אנו נדרשים להוביל, ללכת לפניו, ולהיפתח אנו , לא רק במקומות שבו אנו מספרים פרטים דמוגרפיים על עצמנו כמו מצב משפחתי ומספר ילדים, ואגב יש מטפלים שאפילו פרטים אלו אינם נוחים להם לשיתוף, אבל אנו נדרשים ליותר מכך, לחשיפה במקומות הפחות נוחים לנו. תוך חיבור גם לגוף ולמגע אשר הרבה מטפלי נפש כל כך נמנעים ממנו. הגישה האקזיסטנציאליסטית קוראת לזה להיכנס יחד לייאוש , לקפוץ עם המטופל לבור, במקום לנסות לזרוק לו חבל מלמעלה, ולצאת מהבור ביחד.

2 אלמנטים בטיפול: א.נוכחות אוהבת– 2 חלקים 1.נוכחות בכאן ועכשיו בכל הייאוש והצל הקיימים עכשיו בחדר ו2. אוהבת= איכפתיות ב.אי אלימות-לא לדחוף לקבל התנגדות באהבה, לא לצפות שהמטופל יספר את כל חייו במפגש יחיד.

מרטין בובר אבי השיח הסוציאליסטי דיבר על כך בחיבורו הפילוסופי ״אני ואתה״:

קיומו של האדם כסובייקט נוצר ומתעצב בתוככי הדיאלוג – תוך כדי השיח עם זולתו. השיח עם האחר הוא שבונה את האדם כאישיות רוחנית. לא האדם הבודד. ואנו איננו חיים על אי בודד, יתרה מזו האדם האנושי מקיים בתוכו צורך בסיסי שכמוהו האוויר לנשימה, וזהו הצורך בקשר, ביחסי חברות. מחקרים מתקופת מלחמת העולם הראו שתינוקות בבתי יתומים ללא קשר חם ואוהב נפטרו. רק יחסי זיקה כנים וישירים יכולים להוביל לדיאלוג אותנטי

העיקר הוא על כן לא הקיום הפיזי אלא התגבשות התודעה האינדיווידואלית תוך כדי קשר ודיאלוג עם האחר.

על פי בובר, היחס "אני-אתה" מצוי בפניה אל האחר (לא רק בדיבור המילולי, אלא קודם כל בכוונה הנפשית ובקשר הנפשי), ולמולו עומד יחס "אני-לז", יחסי ההזרה. לצערי בימים אלו של מדיות אינטרנטיות ודור המסך, יחסי זרות אלו מקבלים מימד נוסף למימד המדעי , כמותי של בובר. יחסי הזיקה דורשים פעולה של הנפש, ועל כן כל יחסי זיקה הולכים ונהפכים ליחסי הזרה בתהליך טבעי. אולם בתוך כל יחס של הזרה קיים הפוטנציאל להיהפך חזרה על ידי הפניה של הנפש ליחסי זיקה שוב. ביחס האני-אתה רואה בובר גילוי של המהויות האלהויות בכל דבר.

גישה זו של מרטין בובר הנה קרובה מאוד לגישה הפסיכואנאליטית ההתייחסותית והדגש שלה על הדדיות. בתוך התחום החלופי של יחסי ״אני-אתה״ קשר הוא לא תכליתי, ובלתי תועלתני, יחסי אני אתה הם מידיים וישירים״. בניגוד לסיפוק צרכים מיידי, הבין בובר את החיים האנושיים כמבוססים על קשר ובתפיסה התייחסותית הנוגדת את זאת האינדיבידואליסטית המערבית ( בדומה לתפיסת המיינדפולנס המזרחית). אדם אינו מתקיים בבידוד מן האחרים אלא אך ורק באמצעות יחסים אתם. בובר סבר כי דיאלוג אמיתי מתרחש כאשר שני אנשים יכולים להיות נוכחים בצורה מלאה זה עם זה, בלי להסתיר דבר, ומתעמתים זה עם זה כאנשים שלמים היוצרים קשר עם אנשים שלמים אחרים, ולא סובייקטים המתייחסים לאובייקטים ומשתמשים באובייקט כאילו היה חפץ. בובר האמין בדומה לתיאוריות פסיכותרפויטיות כי קיימת כמיהה מולדת לקשר, והדדיות- הדחף לשיתוף , וצורך ליצור- הדחף היוצר. בובר בהתחלה דיבר על דיכוטומיה ביחסי אני אתה, אך עם השנים מיקם זאת על רצף וניסיון ללכוד את המהות של הקשר הבין אישי. בובר מבחין בין 2 סוגי יחסים: 1. יחסי גומלין ואף טען שהרבה תנועות סוציאליסטיות חטאו בכך שבעצם לימדו יחסי גומלין של תנאים בתן וקח ומידת כח ההשפעה, במקום 2. הדדיות שהנה קשר של קבלה מתוך חוסר שיפוטיות ואין בה מרכיב של כח אלה אדם חווה אירוע מתוך נקודת מבטו שלו והן מתוך הפרספקטיבה של האחר. קשר אמיתי הנו הדדי.

אני מניחה כאן את ההנחה שהסיבה שיש מקומות בהן הטיפול פושט את הרגל הוא במקומות בהם הטיפול יוצר קשר של יחסי גומלין בו למטפל יש כח והשפעה על המטופל, המטפל הוא ״המרפא״ והמטופל הוא ״החולה״.המטפל הוא ״המשפיע״ והמטופל הוא ״המושפע״. ואז בעצם אין הדדיות וחוסר שיפוטיות, אין קבלה ונוכחות אוהבת, אין הכרה ביחסי התלות שבהם אני מטפלת – רק בזכות העובדה שיש לי מטופלים. אם יחסי הטיפול במקום להעצים ולחזק את המטופל משאירים אותו בעמדה מוחלשת, יחסי ההעברה וההעברה הנגדית תמיד יהיו לרעת המטופל. אם האחריות על השינוי, הריפוי והצלחה הם רק של המטפל, אין שום כח בידיים של המטופל ואין הדדיות בקשר. במקום זאת אני רוצה להציע שלכל צד תהיה אחריות שווה למטפל על המקצועיות והאתיות ולמטופל על העשיה והשינוי. וכך שנינו נהיה ביחד בבור הייאוש ושנינו יחד נקח אחריות וכח שווה ביציאה מהבר. כך שלי יש 100% אחריות על המקצועיות והאתיקה ולמטופל יש 100% אחריות על השינוי- כי יש לי אמונה בכוחו של המטופל, ושנינו נמצאים בקשר חושפני, גם כשלא נח, הדדי!

רגע לפני שכל המטפלים מתפרצים בתרעומת על אמירה זו אני רוצה להבהיר, להסביר ולדייק. הדדיות איננה סימטריות. קשר בהחלט יכול להיות הדדי וא-סימטרי:

כל חייו גילה בובר עניין בפסיכותרפיה ובשנות ה50, הרצה בפני קבוצות פסיכותרפיסטים במספר מקרים, וטען כי מקור התחלואה הנפשית והפסיכופתלוגיה אינו בתוך האינדיבידואל כי אם במערכות יחסים פגומות, ולפיכך ראה את הקשר הטיפולי כמבוסס על דו שיח. באופן מפתיע האמין בובר כי הקשר בין מטפל ומטופל בדומה לקשר בין מורה לתלמיד, אינו יכול להיות הדדי לגמרי והוא ראה במערכות יחסים אלו כקשרים אינסטרומנטליים, בכך שאדם אחד משפיע על האחר לצורך השגת מטרה.

הדדיות מצריכה אותנטיות וכנות, היעדר העמדת פנים, גישה העולה בקנה אחד עם החשיבה ההתייחסותית אך בובר לא השלים את הרעיון עד סופו. בובר סבר שאנו עוזרים לאנשים להיות שלמים, אך טען כי יש לשמור מרחק ולא להפוך לנוכחים באופן מלא למטופלים. ההדדיות הקיומית של בובר משוחחת על תפקידים בקשר, ועל כך שמידת החשיפה הנה אסימטרית לפי התפקיד. כלומר על המטפל לחשוף עצמו בפני מטופליו אך המטופל אינו הופך למטפל. הדדיות אין פירושה הסכמה או תמימות דעים המוצגת בטרם עת. בובר טען כי חילוקי דעות ודיאלוג אמיתי בין אנשים עשוי לכלול קונפליקט בין נקודות ריאות.

מי שכן המשיך רעיון זה להבשלה סופית היה שנדור פרנצי , תלמידו וחברו הקרוב של פרויד. הוא טען שהמטופל והפסיכותרפיסט תורמים כאחד באופן הדדי לצמיחת הנפש. פרנצי ציטט רבות את מטופליו ואף הרשה לאחת המטופלות המשמעותיות שלו אליזבת סוורן לעשות לו אנאליזה והזכיר את מטופליו כעמיתים. הוא אף כתב לגבי הפסיכואנאליזה : ״ היתה זו תגליתם המשותפת של נוירוטית מבריקה ורופא חכם״.

(מתוך לואיס ארון; המפגש- הדדיות ואינטרסוביקטיביות בפסיכואנאליזה)

בכך הוא לקח חלק מהתיאוריה הבודהיסטית שהכל תלוי בהכל ובעצם אפשר למטופליו להיות במעין הדדיות כאשר הם טיפלו בו לסירוגין. למרות שכאן אין באמת מדובר בהדדיות סימטרית מלאה כי הוא היה או המטפל או המטופל. פרנצי אף רצה לטפל בפרויד לאחר שזה טיפל בו אך פרויד הסתייג. יחד עם זאת באנאליזה שעבר אצל פרויד המפגשים התארכו למעל שעתיים ופרנצי היה מצטרף לארוחות הערב עם פרויד ומשפחתו.

כך אנחנו נשארים עם אמת פשוטה. קשר טיפולי, הוא ראשית כל קשר. לאחר שנקבל אמת זו נוכל ליצור שיח על מהות הקשר וגווניו, אך הוא בהחלט דורש חשיפה הדדית, נוכחות אוהבת , ותלות הדדית, עם כי א-סימטרית.

הכרה זו היתה תיאורטית אצלי עד שמטופל פוסט טראומתי שלי , אחרי שנתיים על ספת המטופל אמר כי יש דברים שאינו מסוגל עדיין לחשוף לגבי הפגיעות שלו מאחר והוא אינו מכיר אותי מספיק. אני הופתעתי, נסוגתי לאחור כי הרי קיבלתי אותו בביתי, סיפרתי על עצמי, אך תמיד נשארתי באזור הנוחות. ולאחר שנתיים לבקשתו ומתוך החלטה כי ההדדיות הכרחית לקידום הטיפול והיחסים, סיפרתי על כך שאני בת למשפחה שכולה, שגם ילדי חוו חרדות בעברם, הדאגות שלי למול החוויות הללו. שיח שלא היה פשוט עבורי כלל, אך היה אותנטי. בפעם הראשונה ראיתי חיוך של שותפות בפניו של המטופל שלי, שמגיע לטיפול מזה שנתיים.

הדדיות משחקת תפקיד חשוב לא רק בתרפיה, אלא גם בהדרכה והכשרת מטפלים. על כן אם אנו רוצים להיות מטפלים טובים להערכתי עלינו לייצר הדדיות בקשר הטיפולי, ההדרכתי וההכשרתי. לחשוף מעצמנו. במקומות שפחות נח לנו לחשוף ולהשקיע את נשמתנו בקשר הטיפולי. אומנם הקשר הוא א-סימטרי אך הוא חייב להיות הדדי.

באהבה, רונית.

למסלול ללימודי פסיכותרפיה אינטגרטיבית שלנו יש ללחוץ כאן

תגובות

תגובות

About the author: רונית חיימוב

בת 44, אמא ל 2 בנים אור ושחר המקסימים, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית קוגניטיבית התנהגותית, מרצה וטריינרית ב NLP, עובדת בשיטות אפקטיביות, ביניהם: EMDR, DBT,CBT, Schema Therapy, מיינדפולנס ועוד. תלמידתו של סטיב אנדראס ממציא פרוטוקול הטראומה ב NLP ניסיון של 20 שנים כמטפלת. בעברה עובדת סוציאלית בביה״ח וולפסון בעלת רקע בעבודה עם מטופלים הסובלים מחרדה, טראומה, נפגעות תקיפה מינית, אלימות במשפחה, מטופלים בריאטריים (לאחר קיצור קיבה), סוכרת נעורים ומבוגרים, טיפול נמרץ ילדים ועוד. בעלת קליניקה פרטית בתל אביב. מיסדת המרכז לפסיכותרפיה אינטגרטיבית בדרך של רונית ומאמינה בטיפול מותאם אישית.