3 דברים המפרידים בין טיפול לאימון , חשיבותם, ושימוש נכון בהם

לאחרונה יצא לי הרבה להתמודד עם קשיים

של אנשי מקצועות הטיפול והאימון להבין את ההבדל

אני לא מדברת על זה שאנשי אימון מראש לא יקחו על עצמם מקרים של

״דיכאון קליני״ או ״פוסט טראומה״ – שגם זו שאלה

אלא על ההבדל הבסיסי , החשיבות שלו ואיך הוא מדייק את הסשן.

 

בין טיפול לאימון יש 3 הבדלים מהותיים המשפיעים על המפגש.

1. טיפול שם דגש גדול יותר על החוויה הפנימית, ועל כן הקצב הנו הרבה יותר איטי

קולגה שלי איתי לרך הגדיר זאת: לרדת מ 120 קמ״ש ל 50 קמ״ש. ואני מאוד מסכימה עם ההגדרה.

באימון יש צעדים מהירים להשגת היעד, מטריצה של יעדים, וקדימה לדרך…

בטיפול החוויה חשובה, והמשמעות היא- שהמפגשים הראשונים יהיו איטיים, התשאול הדרגתי,

והדגש יהיה על הפיכת החדר למקום בטוח ומוגן.

על כן אנשים עם קשיים ב״כניסה למים עמוקים״

יצטרכו שהמפגשים הראשונים יהיו ב 50 קמ״ש.

בטיפול גם יש 2 שלבים. השלב הראשון הוא שלב ״התאהבות״.

לאו דווקא רומנטית, אבל המטפל נחשב

כ״המציל״, ״המטפל הכי טוב״ ורק לאחר כחודשיים יש פיצוץ- והתנגדות

ואז ורק אז מתחיל הטיפול האמיתי בחומרי הליבה הקשים.

מי שנשאר בחלק הראשון של הטיפול- מפספס משהו. בגדול.

אז חשוב לשאול- מה הקצב שהלקוח צריך? וכמה צריך לחבר לחוויה?

 

2. הקשר הטיפולי מבוסס על אכפתיות בסיסית, או כמו שמטפלי מיינדפולנס מגדירים זאת

״נוכחות אוהבת״ .

נוכחות אוהבת איננה אומרת שאני מתאהבת במטופל, אלא שהקשר והאכפתיות הבסיסית

מהווים חלק חשוב מהחוויה המתקנת בטיפול.

להתעניין במי אדם שיושב מולי? לפתח רגשות אליו

לשאול איך החיים שלו? ולהשתמש בקשר כמקום בטוח ומוגן,

כחוויה מתקנת לקשרים פוגעניים, או מזניחים,

ולחזק את הקשר.

באימון הקשר קיים, אין ספק, אבל הוא אינו מהווה מטרה בפני עצמה.

ומטרת הקשר היא אמצעי להשגת היעד.

כאן חשוב לברר האם הקשים של הלקוח נובעים מהקשרים שלו

בין אם בעבר ובין אם כיום, ואז הסשן צריך להיות מלא בנוכחות אוהבת.

 

3. טיפול הוא ספיראלי ואימון הוא לינארי.

באימון הרבה פעמים יש מטרות מוגדרות, ובדיקת האפשרויות והדרכים

להשיגן. המטרות לרב קשורות לשיפור איכות חיים ברמה כזו או אחרת:

– עבודה ומקצוע מדוייק

– זוגיות

– שיפור מצב כלכלי

– יצירת STATE רגשי המאפשר התקדמות

 

בטיפול לעיתים אנחנו נשתמש באותו כלי, אותה טכניקה וגישה, שוב ושוב

פחות ״נוציא שפנים מהכובע״

ויותר נתעמק. וכך נעשה כל תהליך כמה וכמה פעמים

כאשר נגיע לרובד עמוק יותר, לאמונה מגבילה, לדפוס

שתוקעים אותי.

ולכן לעיתים הסשנים יראו דומים מאוד.

כמובן שחשוב לגוון כדי להימנע מכניסה לשגרה שגם היא תוקעת

אבל הספיראליות- ההעמקה ברבדים היא חשובה.

בעוד שבאימון יש לינאריות- צעד אחרי צעד, מדרגה אחרי מדרגה,

ושאלה שמאוד חשוב לשאול היא- האם הגענו לעומק ולחומרי הליבה?

כי רק שם שינוי יהיה מתמשך וארוך טווח.

וכן לשאול האם הלקוח יוכל לבצע מטרות לינאריות בהצלחה?

או שמא הוא יחווה שוב כישלון ותסכול?

ואז ביחד איתו לעבוד בצורה ספיראלית.

 

אני מקווה שעכשיו דברים מעט יותר ברורים.

חשוב לשאול את השאלות הללו עם כל לקוח

וכך להגדיר את הסטינג הטיפולי/ אימוני

אגב אני מאמינה ב ״גם וגם״ ולא ב״או או״

ולכן אם יש בידי את הכלים , הידע והמומחיות ב2 הגישות

אני בהחלט יכולה לשלב בין אימון לטיפול.

אבל תמיד לשאול את השאלות:

1. מה הקצב שהלקוח צריך? וכמה צריך לחבר לחוויה?

2. האם הקשים של הלקוח נובעים מקשיים בקשרים שלו

 

בין אם בעבר ובין אם כיום? והאם חשוב לשים דגש על חוויות מתקנות בקשר?

3. האם הלקוח יוכל לבצע מטרות לינאריות בהצלחה? או האם הלקוח צריך העמקה והגעה לרבדים עמוקים?

 

מאחלת שבוע נפלא,

באהבה רונית

תגובות

תגובות

About the author: רונית חיימוב

בת 41, אמא ל 2 בנים, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, פסיכותרפיסטית קוגניטיבית התנהגותית, מרצה וטריינרית ב NLP, עובדת בשיטות אפקטיביות, ביניהם: EMDR, DBT,CBT, Schema Therapy, מיינדפולנס ועוד. תלמידתו של סטיב אנדראס ממציא פרוטוקול הטראומה ב NLP ניסיון של 15 שנים כעובדת סוציאלית בביה״ח וולפסון בעלת רקע בעבודה עם מטופלים הסובלים מחרדה, טראומה, נפגעות תקיפה מינית, אלימות במשפחה, מטופלים בריאטריים (לאחר קיצור קיבה), סוכרת נעורים ומבוגרים, טיפול נמרץ ילדים ועוד. בעלת קליניקה פרטית בתל אביב.