אנו בעיצומה של תקופה המאופיינת בטלטלות, הגירה ונדודים דמוגרפיים, שינויים גיאופוליטיים סוערים, הלך רוח המתעצם ומאיים על החשיבה והבחירה החופשית, סדקים הנפערים ברמת הערכים – מה שמביא לפגיעה בחוסן האישי ובאמון ביכולת האינדיבידואל לתת מענה לצרכים הבסיסיים של עצמאות ,בחירה ואוטונומיה פנימית . צורך בסיסי חשוב המתערער אל מול האנרגיה קיומית בה אנו חיים בנקודת זמן זו הוא צורך השייכות , שהינה תמה בסיסית וקיומית בחיי כל אדם מרגע היוולדו. הצורך להרגיש ולהיות שייך הוא חיוני ותחושת השייכות היא כמו ערוץ נשימה הכרחי להתפתחות וגדילה.
קיים שוני בין המושגים – בין תחושת השייכות, שהיא תחושה סובייקטיבית, לעומת חוויית השייכות למקום או לקבוצה, שהיא מושג אובייקטיבי, בה עוסק מאמר זה.
"תחושת שייכות", זו תחושה, על כן היא סובייקטיבית. ולכן דנה בסוגיות האם אני מרגיש שווה? בעל ערך? בעל משמעות? האם אני מסוגל? מה היכולות שלי? במה אני יכול להועיל ולתרום? האם מקבלים אותי כמו שאני? תחושת השייכות אינה דבר שצריך לזכות בו, אלא דבר שצריך להאמין בו. למעשה "תחושת השייכות" מתחילה במשפחה הגרעינית (הורים וילדים). אפשר להשתייך למשפחה, אבל לא להרגיש חלק ממנה. אחים שגדלו באותו הבית עם אותם ההורים יכולים להרגיש תחושת שייכות שונה, אחד ירגיש שהוא חלק מהמשפחה, ואחר ירגיש שהוא ה"אאוטסיידר". משפחה גרעינית המטפחת בילדיה בחלק מהתפתחותם אמונה שהם שייכים , שיש להם מקום ואין להם ספיקות לגבי מקומם במשפחה, שאהבה היא ללא תנאי- ואינה תלויה בדבר- ילדים אלה יתפתחו להיות בוגרים בעלי ביטחון עצמי, אינדיבידואלים שמקבלים בדיוק כפי שהם, מתוך קרקוע ושורשים איתנים. בוגר עם תחושת שייכות מפותחת לא יהיה עסוק בלהוכיח את עצמו, לא יחפש כל הזמן אישורים שהוא בסדר, ויוכל להפנות את האנרגיות שלו להגשמת היעוד הייחודי שלו בעולם.
חווית השייכות, היא אובייקטיבית, עובדה קיימת, כלומר אדם שייך למשפחה מסוימת, לקהילה, לאמונה דתית ,מקום עבודה ועוד… האדם הוא יצור חברתי, מרגע הלידה לאורך כל חייו הוא שואף להשתייך. מרכיבי הצורך הבסיסי להשתייך הם: איחוד, התקשרות, חיבור, אהבה, חברות. מרכיבים אלה בונים חוויית שייכות המאופיינת בתחושת שמחה , ושלמות אישית. בהעצמת היכולת להיות בוודאות יומיומית ש"יש לי מקום בעולם", היכולת להרגיש ראויים לאהבה, לפתח מעגלי שייכות נוספים מחוץ למשפחה והקהילה- היכולת להרגיש "בבית" גם מחוץ לבית, תחושה רוחנית של שייכות וחלק ממשהו גדול יותר ומתוך חוויה בהירה זו לפתח יכולת לשים גבולות ברורים ועם זאת גמישים באינטראקציות בינאישיות שונות יחד עם הדדיות, שותפות , שמחת עשייה ויצירה.
קבוצת השייכות לתוכה צמחנו , ממנה התפתחנו, למדנו מודלים של ערכים, אמות מוסר , הדדיות, שותפות, עשיה , מוטיבציות להתפתחות וגדילה – עוברת גם היא כמיקרוקוסמוס – טלטלות, שינויים תרבותיים וערכיים, שינויים בהלך הרוח הן בשפת התקשורת הבינאישית ובשפה הקולקטיבית והמנהיגותית – קיטוב והקצנה – המערערים וסודקים את אותה חוויית שייכות אותו צורך אובייקטיבי בסיסי על כל מאפייניו המהווים חוויה חיובית של קיום בטוח. חוויית שייכות שניזונה מדוגמה אישית, אמינות, נחישות, ולקיחת אחריות, אבדה לנו בדרך . ערכים שורשיים של רעות , לכידות , ערבות הדדית איש לרעהו , הרגשת שייכות ושותפות ואמונה בצדקת הדרך – הטשטשו , תהליך שהביא אנשים לאובדן האמון בעצמם בחוויית השייכות שלהם וכפועל יוצא חוויית קיום באקלים מנטלי של עצב, דכדוך, עליה באלימות – בדיוק המאפיינים של חסך וחסר בתמה וחווית השייכות.
בעתות מצוקה, אי ודאות, פרימת כבלי שייכות אלה , חוזרת אני אל הידע העתיק המהווה לי עוגן, שורש ובית להשתייך אליו . היוגה סוטרות של פטנג'לי, מתואר ה – WELLBEING -שלמות אישית (בעברית), כמצב המתאר חוויה גופנית-נפשית-רגשית-רוחנית, בה יש תחושה בהירה של נינוחות ושקט, יציבות איתנה, השתרשות והתכנסות אל תחושת השייכות הסובייקטיבית – אל מול כל סוגי הגלים של אוקיאנוס החיים. השלמות האישית שהינה אחד ממאפייני חווית השייכות – מושתת על אימון נוכחות התודעה בגוף.
היוגה -איחוד, צירוף (בעברית)- חובקת בתוכה, מעבר לתרגול פיסי ומדיטציה, גם שמירה על ערכי מוסר והיטהרות. לפי הטקסט המפורסם של הפילוסופיה של היוגה, היוגה סוטרה של פטנג'לי (סוטרה 2.29), היאמה – 'דיברות המוסר', הם האיבר המוזכר ראשון בין שמונת אברי היוגה. אחריו (או לצידו) מופיע איבר הניאמה העוסק בטיהור פנימי.
כשהשלב הראשון בתהליך הצמיחה וההתפתחות של האדם כלל אינו עוסק באימון גופני (תרגול היוגה הפיזי), אלא לשמירה על כללים של מוסר והתנהלות בעולם. (יאמא וניאמה). היאמה מתורגם כ "ריסונים מוסריים" או "סייגים חיצוניים" (מאחר ואלו עוסקים בקשר שבין האדם והחברה), וכן כדיברות המוסר האוניברסליות, עליהם אומרת סוטרה 2.31: "זוהי התחייבות גדולה החובקת תבל, שאינה תלויה בלידה, במקום, בזמן ובנסיבות". כלומר, היאמה היא התחייבות מוסרית שחלה על כל אדם באשר הוא, בלי קשר למוצאו, אמונתו ועיסוקו. אלה הן סגולות של התנהגות חברתית. כללים אתיים להתנהלות עם הזולת.ניתן לכנות איבר זה, כניקוי של המיינד. יש להדגיש שחובות מוסריים אלו חלים על כל אדם, כתנאי לכל דרך התפתחות וצמיחה . איבר היאמה כולל: אהימסה –אי-פגיעה; סאטיה – אמת; אסטיה – אי גניבה; ברהמצ'ריה -מילולית: ללכת בדרך האלוהית בדרך האמת, כאן – פרישות; ואפריגרהה – אי חמדנות.
למעשה, העקרונות הללו אינם זרים לנו. הם מוכרים לנו מעשרת הדברות ומדברי חז"ל ומכוונים לאותם חיים של יושר וענווה. האדם השואף להתפתחות וצמיחה מתבקש לא לפגוע, לחיות באמת, להימנע מגניבה, לווסת את האנרגיה הפיזית, להימנע מחמדנות, להקפיד על היגיינה של הגוף והנפש, לראות את מה שיש ולשמוח בו, להתמסר לעשייה מתוך בעירה פנימית, לעסוק בלימוד המקרב אותו לעצמו . תרגול ואימון הדורשים מאמץ לא קטן .
העבודה, הדרך, המסע, למען ההתמסרות למשהו גדול ורחב מאתנו. קיצוניות, תאוותנות ואנוכיות הן המסך הכי חשוך ועבה שמסתיר את האור החבוי מאחוריו ובתוכנו. האור שמאפשר לנו לראות. קיצוניות ואנוכיות ממשיכה להנציח נפרדות – בעוד היוגה מדברת על אחדות. על פירוק הנפרדות ולידתה מחדש של האחדות עם עצמנו ובינינו. אחדות שתאפשר טיפוח ופיתוח חוויית שייכות וקיום חיובי. תחילת הדרך במחויבות פנימית להיות בדרך חזרה אלינו פנימה ולהיות בדרך חזרה אל העולם.
רגע אחד קטן של שייכות/ שרית שמיר
ונגיעה קטנה
ואיך זו
יכולה להרים את עצמה בתוך עצמך
כמו חוט כזה שאינו נראה
המטייל בך
ומושך אותך מעלה
ואת מתרוממת מתיישרת
וצלך נאסף מדויק תחתיך- והנך.
