אני למזלי לא חוויתי שכול כהורה, אך אני כן נולדתי לתוך השכול ואני בת לניצול שואה. למי שלא מכיר את הסיפור שלי, אני בת 49, ובדיוק שנה לפני היוולדי,
כשעוד הייתי רעיון רחוק, היה לי אח, שמו רזיאל, אשר נפטר מלוקמיה בגיל 8 שנים. אחי הבכור רמי, אמי רחל ואבי איזידור ז״ל, נאלצו לשאת את כאב האובדן.
אני נשאתי את הריק, התגובות הפוסט טראומתיות, שכילדה כמובן לא ידעתי לתמלל את החוויות שלי, והביאו אותי לעולם כדי לייצר אחדות ושמחה למשפחה שבורה. תפקיד גדול לתינוקת בת יומה. משפחתי האהובה,אמי האוהבת, אבי ניצול השואה המסור ז״ל ואחי אשר תמיד מחפש לסייע, המהווים את משפחתי, אשר ניסתה בדרכה להתמודד.
אך משפחתי חוותה טיפולים לא יעילים. ולפני כ50 שנים, זמן התגברות על שכול הוגדר כ4 חודשים. מעבר לכך שכול היה נחשב לפתולוגי.
אני היום יודעת שאחת הסיבות העיקריות להפיכתי למטפלת שאני היום, המדגישה את הצורך בפרקטיקה,
את ההתעמקות בחוויה ולא רק בתיאוריה קשורה קשר ישיר למשפחה אליה נולדתי.
היום אנו יודעים שהשכול אף פעם לא עוזב. הוא מעצב, על מנת לנשוא אותו מנסים לייצר משמעות.
במהלך חיי הכרתי לא מעט א.נשים שחוו שכול, ולצערי בחודש האחרון יצא לכולנו להתקרב שוב אל השכול במימדים עצומים.
השכול נהיה קולקטיבי.
חברים, מטופלים, תלמידים כולם כאחד חווים היעדרות ושכול.
אמנם הסיפורים ההאישיים אחרים, אך יש הרבה מן המשותף בשכול.
אני חושבת שאבל טראומתי, לעולם אינו עוזב אותנו.
וחשוב להבין שהמקרה הפרטי של שכול הוא אכן נוגד סדרי עולם אך נהפך לנחלת הכלל.
ועל כן בכל גיל אנו מתקשים לקבלו, להמשיך, ושואלים הרבה שאלות.
חשוב ללכת עם האובדן, לאפשר לצעוק, לבכות, להילחם, לקפוא, להיעלם, להתכרבל, לשתוק ולאפשר כל תגובה, לא לעצרה .
לפעמים כל מה שצריך זה עדות. כשהזמן מתאים, ויש לתת זמן, ניתן לנסות לסייע.
באבל טראומתי יש נוסטלגיה לחיים לפני, לצד עצב ודיכאון, וקושי להתמודד עם החיים כפי שהם היום. יש פנטזיה וגעגוע לחזרה לעבר.
זאת במיוחד לאור חווית הפליטות והתלישות.
אבל טראומטי מציע לראות את שילוב התופעות למול אותו אירוע הדורש התייחסות גם לטראומה וגם לאבל. על כן נוצר המודל הביו-פסיכו-סוציאלי הדו מסלולי לטיפול באבל טראומתי.
בשכול פעמים רבות קיים קושי למול מציאת המשאבים- במיוחד בעת משבר ומלחמה.
במקרים אלו כל משאב פנימי מקושר לאבל ולכן חשוב למצוא משאבים ניטרליים- ולייצר לעיתים משאבים חדשים שאינם מתזכרים את האובדן הטראומטי…במידת האפשר.
משאבים המייצרים רוגע וביטחון חשובים והקושי במציאתם יהיה רב יותר ככל שהאירוע הוא ראשוני יותר.
במצבי משבר אחד המשאבים שתמיד מוכיח את עצמו- הוא דאגה לסביבה שלי. עזרה וסיוע לאחר. מה שאנו כעם מצליחים לבצע למופת.
חשוב לדבר על החלקים הקשים בהדרגתיות עד לחלק הכי קשה באירוע
מאוד חשוב לעבוד בצורה הדרגתית, במיוחד במידה וקיימת ״אשמת שורד״. חשוב לשאול:
למה אני מתגעגע.ת?
מה חסר לי ומה יכול לעזור לי כאן ועכשיו?
למה אני לא מתגעגע.ת? ( ביחסים אמביוולנטיים- בשלב מתקדם בטיפול)
לבקש שיספרו כמה שיותר לפי יכולתם, לעיתים קשה לתמלל. בתחילה ללכת עם הפנטזיה, איך היו משנים את הסיפור? מה היה שם במקום?
בשלב השני שואלים איך יראה הסוף הטוב של הסיפור במצב הקיים- בעוד 5 שנים לאחר האובדן?
לשים לב שבתחילת התהליך יש קשר ״חי״ עם מושא האבל, מדברים אליו, חושבים עליו ללא הפסקה, הרגשת פאנטום- וזה טבעי!.
לאחר מספר מפגשים וכאשר המטופל יכול לעבור את תהליך האבל יש לוודא שהקשר עם החיים ממלא ועוצמתי יותר מהקשר עם מושא האובדן.
לעיתים כדאי לעשות טקס של קבורה של דברים שאנו מתקשים להיפרד מהם, מכתבים, תמונות, סמלים, מתנות, וניתן לבקר את כל מה שקוברים. חשוב גם להשאיר מזכרת.
ומוקדם ככל הניתן חשוב לנסות לייצר משמעות
איך אני יכול לסייע לאחרים בעקבות מה שקרה ? בעקבות החוויה שלי?
אני עדה להשלכות של שכול מיום היוולדי, במשפחתי, בעבודתי, אצל חברים, תלמידיי ומכריי.
חשוב לציין לעיתים
המטופל רואה במטפל כאויב- אני הולכת להתעסק בזכרון הכואב שלו ואנסה להפחית את המצוקה.
הרבה פעמים הזכרון והכאב מותכים יחדיו. קיים פחד שאם אפחית את הכאב אפחית את הזכרון. וקיימת אשמה.
אנו רוצים לשמר את הזכרון. בהתחלה ב3 המפגשים הראשונים חשוב לייצר טקסים של זכרון.
איך נבטיח שתזכור?
לעיתים המצוקה לא תרד ואז כדאי לשאול
ממה מוכנים להשתחרר? במה צריכים להיאחז?
מה מפחדים שיאבדו?
מה המטופל צריך לומר לנפטר/ האדם שאיננו?
מה האדם יאמר לך חזרה?
חשוב לדמות החלפת מתנות סימבולית- מתנות רגשיות/ ערכיות- את האהבה, הגאווה, החלקים הטובים שבקשר ולדמיין בדמיון שהחלפת המתנות משמרת את הקשר.
חשוב לומר שבעוד האובדן כבד והחיים נספו האהבה נשארת, היא ניתנה לנו ולעולם לא תילקח מאיתנו.
חשוב להיות עם היד על הדופק- מה המכשולים לתהליך האבל והתגברות?
וחשוב לעבוד בקצב איטי.
כפי שדודתי ואמי אומרות שתיהן כאמהות שכולות, שכול דורש כוחות נפש מרובים.
הוא פוגע הכי במשפחה הראשונית, אך הוא פוגע בכל הסביבה. שובר משהו בתוכנו ואנו צריכים ללמוד לחיות עם השבר.
בראייה הבודהיסטית- רק עם נקבל את היותנו שבורים נוכל להשתחרר מהסבל. מהאשמה. אנו שבורים כדי שהאור יוכל להיכנס.
אינני מתיימרת להגיע לרמות רוחניות אלו,
אך בהחלט הצעד הראשון הוא להודות בשבר.
אני שבורה, משפחתי שבורה, העם שלי שבור, ובשבר אמצא משמעות להמשיך, להקל על האחר, ואולי למרות הכל לצמוח מן הטראומה אל האור.
אמי ואבי למדו לרקוד למרות שואה והשכול, הם היו רוקדים, מטיילים ונהנים.
הקמנו מדינה בעקבות השואה.
אולי הפעם נדע להקים לא רק מדינה אלא עם בעל חוסן, ושלווה פנימית
חיבוק חזק ואוהב ממני
על החתום: רונית המרפאה הפוצעה- THE WOUNDED
HEALER
ואסיים עם שיר של אמא שלי רחל חיימוב
יתגדל ויתקדש שמי רבא
והיכן כבודו נחבא
אי שם רחוק ממשיגי גבול
טרם קצרו את היבול
ניסתרת יעוד הבריאה
כשאם קוברת את בנה
איננו חכמים ונאורים
להשלים עם היסורים
כשאין הגיון ואין הבנה
המשלימים עם האבידה
בשורות טובות ריי
