על זיכרון, פחד, ביטחון והאפשרות להשתחרר מאחיזתה של הטראומה בלי למחוק אותה
מאת: רונית חיימוב זילברמן | פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית ומייסדת המרכז
ב־11 בספטמבר 2001 העולם צפה בזמן אמת באירוע שהפך בתוך שעות מטראומה של אלפי אנשים לטראומה קולקטיבית שחצתה גבולות. עשרים וחמש שנים חלפו מאז. ילדים שנולדו באותה שנה הם כבר אנשים בוגרים, דור שלם גדל לתוך עולם שעוצב במידה רבה בעקבות אותו יום.
רבע מאה היא מרחק זמן שמאפשר לשאול שאלה שאי אפשר לשאול בתוך האירוע עצמו: מה קורה לטראומה קולקטיבית כשהשנים חולפות?
האם הזמן מרפא? האם הזיכרון דוהה? או שאירוע טראומטי ממשיך להתקיים בתוך חברה גם שנים לאחר שהסכנה המיידית חלפה?
התשובה מורכבת. הזמן כשלעצמו אינו בהכרח מרפא טראומה. טראומה יכולה להשתנות, להתעבד ולהשתלב בתוך סיפור החיים – אך היא יכולה גם להתקבע. הדבר נכון לאדם היחיד, ובמובנים מסוימים גם לחברה.
כשהאירוע מסתיים, אבל תחושת הסכנה נשארת
אחד המאפיינים המרכזיים של טראומה הוא הפער בין "אז" ל"עכשיו". האירוע כבר התרחש, אבל מערכת העצבים ממשיכה לעיתים להגיב כאילו הסכנה עדיין כאן.
רעש, תמונה, ריח, מקום או תאריך יכולים להפעיל מחדש את מערכת האיום. האדם יודע מבחינה קוגניטיבית שהוא נמצא בהווה, אך הגוף מגיב לזיכרון כאילו מדובר באירוע המתרחש עכשיו.
בטראומה קולקטיבית מתרחש לעיתים תהליך דומה בקנה מידה חברתי. הזיכרון אינו נשמר רק בזיכרונו של היחיד. הוא מתקיים בטקסים, בימי זיכרון, בתקשורת, בשפה, בסיפורים משפחתיים ובאופן שבו חברה מגדירה סכנה וביטחון.
לזיכרון הזה יש תפקיד חשוב. הוא מאפשר להתאבל, להנציח, ללמוד ולהעביר לדורות הבאים את מה שאסור לשכוח.
אבל יש הבדל בין לזכור את הטראומה לבין להמשיך לחיות בתוכה.
טראומה משנה את האופן שבו אנחנו רואים את העולם
אירוע טראומטי אינו פוגע רק בתחושת הביטחון. הוא עלול לערער הנחות יסוד בסיסיות: שהעולם צפוי במידה מסוימת, שאפשר לסמוך על אחרים, שיש לנו יכולת להגן על עצמנו ושמחר יהיה דומה במידה מסוימת להיום.
לאחר טראומה אנחנו עלולים להתחיל לראות סכנה במקומות שבהם בעבר ראינו אפשרות. חוסר אמון עשוי להפוך לאמצעי הגנה. דריכות הופכת להרגל.
ברמה הקולקטיבית, הדבר עלול להשפיע גם על האופן שבו חברה חושבת על עצמה ועל אחרים. הגבול בין "אנחנו" ל"הם" עלול להתחדד, והצורך בביטחון עלול לקבל מקום מרכזי יותר ויותר בחיים הציבוריים.
מנגנונים כאלה מובנים לאחר טראומה. הם נולדים מתוך ניסיון להגן עלינו.
השאלה החשובה היא מה קורה כאשר מנגנון שנועד להגן בזמן סכנה הופך לדרך קבועה לחיות בעולם.
האם החלמה פירושה לשכוח?
אחת החרדות שאני פוגשת שוב ושוב בעבודה עם טראומה היא שהחלמה תדרוש ויתור על הזיכרון.
לפעמים נדמה שאם הכאב ייחלש – משמעות הדבר שהאירוע כבר אינו חשוב. שאם נחזור לשמוח, אנחנו בוגדים במי שאיבדנו. שאם נפסיק לפחד, אולי לא נהיה מוכנים לסכנה הבאה.
אבל מטרתו של טיפול בטראומה אינה למחוק זיכרונות.
אנחנו לא מנסים לגרום לאדם לומר: "זה לא קרה."
אנחנו מבקשים לאפשר למערכת כולה לדעת: "זה קרה – אבל זה לא קורה עכשיו."
זהו הבדל קטן מבחינה לשונית, אך עצום מבחינה נפשית.
כאשר זיכרון טראומטי עובר עיבוד, הוא אינו נעלם. הוא הופך בהדרגה מזיכרון שמתרחש שוב ושוב בהווה לזיכרון השייך לעבר.
האדם יכול לזכור – בלי להיות מוצף בכל פעם מחדש.
מזיכרון לחירות
אולי לכן אחת הדרכים לחשוב על החלמה היא דרך המושג חירות.
חירות לאחר טראומה אינה החופש ממה שקרה. איננו יכולים לשנות את העבר.
זו החירות לכך שהעבר לא יקבע לבדו את ההווה.
היכולת לבחור להתקרב גם לאחר שנפגענו.
לנוח גם לאחר שלמדנו להיות דרוכים.
לשמוח בלי שהשמחה תבטל את האבל.
לתת אמון באופן מפוכח, בלי לוותר על יכולת ההבחנה.
לדמיין עתיד שאינו רק ניסיון למנוע את הישנות העבר.
במובן הזה, החלמה אינה שכחה. להפך: היא מאפשרת לזכור ממקום שיש בו יותר בחירה ופחות כפייה.
ומה אפשר ללמוד 25 שנה אחרי?
עשרים וחמש שנה לאחר 11 בספטמבר, אולי אחת התובנות החשובות אינה רק על אותו אירוע, אלא על טבעה של טראומה קולקטיבית בכלל.
אירועים מסתיימים בתאריך מסוים. טראומות לא.
הן ממשיכות לנוע בתוך יחידים, משפחות וחברות. לעיתים גם אל הדור הבא.
אבל גם תהליך ההחלמה יכול לעבור הלאה.
אפשר ליצור שפה אחרת סביב הטראומה. אפשר לעבד זיכרונות. אפשר להחזיר לגוף תחושת ביטחון. אפשר לחזק קשרים. אפשר להחזיק כאב מבלי להפוך אותו לזהות היחידה שלנו.
ואפשר לזכור את העבר מבלי למסור לו את מלוא הבעלות על העתיד.
עבורנו, כאן ועכשיו, זו אינה שאלה היסטורית בלבד. אנחנו עדיין חיים בתוך תקופה של טראומה אישית וקולקטיבית, וחלק מהאירועים עדיין אינם מאחורינו. לכן אין צורך למהר לדבר על "סגירת מעגל" או על חזרה לשגרה.
אבל אפשר כבר להתחיל לשאול:
איזו חברה נרצה להיות כשהסכנה תפחת?
האם נמשיך לחיות רק מתוך הפחד ממה שעלול לקרות – או שנצליח בהדרגה להשיב לעצמנו גם את היכולת לבחור במה שאנחנו רוצים שיקרה?
אולי זו אחת המשמעויות העמוקות של תקווה לאחר טראומה.
לא האמונה ששום דבר רע לא יקרה עוד.
אלא הידיעה שגם אחרי מה שקרה, העתיד עדיין אינו כתוב כולו.
ויש לנו חלק בכתיבתו.
