החופש להרגיש בטוח: כשהגוף עדיין חי כאילו הסכנה כאן
על מערכת העצבים, דריכות מתמשכת והדרך ההדרגתית לחזור מתחושת הישרדות לתחושת ביטחון
מאת: סיגלית ברזילאי | פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית ושיקומית, בוגרת ומנכ״לית שותפה במרכז
בתקופה ממושכת של איום וחוסר ודאות, אנחנו לומדים להסתגל. להמשיך לעבוד, לנהל בית, לטפל בילדים, לפגוש אנשים ואפילו לצחוק. מבחוץ נדמה לעיתים שחזרנו לתפקד. אבל בפנים, הגוף לא תמיד קיבל את ההודעה שהסכנה חלפה.
צליל פתאומי מקפיץ. הודעה בטלפון מכווצת את הבטן. קשה להירדם, הנשימה שטוחה יותר, הגוף מתוח, והמחשבות ממשיכות לסרוק את הסביבה ולשאול: מה הדבר הבא שעלול לקרות?
זו אינה בהכרח תגובה שאפשר פשוט "להחליט" להפסיק. מערכת העצבים שלנו בנויה בראש ובראשונה לשמור עלינו בחיים.
כשהגוף לומד להיות דרוך
במצב של סכנה ממשית, מערכת העצבים מגייסת במהירות משאבים להתמודדות. קצב הלב משתנה, השרירים נערכים לפעולה, הקשב מתמקד באיום, ותהליכים שאינם חיוניים להישרדות המיידית נדחקים הצדה.
זוהי מערכת יעילה וחיונית. הבעיה מתחילה כאשר האיום אינו אירוע קצר וחולף, אלא מציאות הנמשכת שבועות, חודשים ולעיתים שנים.
ככל שמצב החירום מתמשך, הגוף עלול ללמוד שדריכות היא נקודת המוצא הבטוחה ביותר. גם ברגעים שבהם אין סכנה מיידית, הוא ממשיך לבדוק, לצפות ולהתכונן.
אדם יכול לדעת בשכל: "כרגע אני בטוח", ובאותו זמן להרגיש בגוף בדיוק את ההפך.
בין עוררות־יתר לכיבוי
תגובה לטראומה אינה נראית אצל כולם אותו הדבר.
אצל חלק מאיתנו היא מופיעה כעוררות־יתר: אי־שקט, עצבנות, קושי לישון, תגובת בהלה מוגברת, צורך בשליטה או קושי להפסיק לחשוב.
אצל אחרים היא יכולה להופיע דווקא כהתרחקות: עייפות, קהות רגשית, ניתוק, חוסר אנרגיה או תחושה של "אני לא מרגיש כלום".
ולעיתים אנחנו נעים בין שני המצבים.
המטרה אינה להכריח את עצמנו להיות רגועים. המטרה היא להרחיב בהדרגה את חלון הסבילות – אותו מרחב שבו אנחנו מסוגלים להרגיש, לחשוב, להיות בקשר ולפעול מבלי להיות מוצפים ומבלי להתנתק.
ביטחון הוא גם חוויה גופנית
אנחנו רגילים לחשוב על ביטחון כעל עובדה: האם קיימת סכנה או לא?
אבל מבחינת מערכת העצבים, ביטחון הוא גם חוויה.
אפשר להיות במקום בטוח יחסית ולהרגיש מאוים, ואפשר ללמוד בהדרגה לזהות בגוף סימנים לכך שברגע הזה אין צורך להילחם, לברוח או לקפוא.
לכן בתהליכי החלמה אנחנו לא עובדים רק עם המחשבות על מה שקרה. אנחנו עוזרים גם לגוף לפגוש מחדש חוויות קטנות של ביטחון: נשימה שמעמיקה, מגע של כפות הרגליים בקרקע, קול מוכר, קשר עין עם אדם בטוח, תנועה, טבע, מוזיקה או רגע שבו אפשר להניח את האחריות לכמה דקות.
אין צורך להגיע מיד לשלווה מוחלטת. לפעמים ההתחלה היא רק לזהות: עכשיו קצת פחות מסוכן. עכשיו אפשר לשחרר מעט.
לא כל טריגר הוא סכנה
אחד האתגרים לאחר טראומה הוא שמערכת האיום נעשית רגישה במיוחד.
טריגר הוא גירוי בהווה שמפעיל רשת של זיכרון, רגש ותחושות הקשורות לחוויה קודמת. ברגע כזה הגוף עשוי להגיב כאילו העבר חזר.
כאן חשובה ההבחנה בין פחד לבין סכנה.
הפחד אמיתי. התחושה בגוף אמיתית. אבל התחושה שמשהו מסוכן אינה תמיד עדות לכך שסכנה מתרחשת עכשיו.
היכולת לעצור ולבדוק: מה קורה כרגע? היכן אני? מה אני רואה סביבי? האם אני בסכנה עכשיו או שהגוף שלי מזהה משהו שמזכיר סכנה קודמת? – היא חלק מהדרך להשבת תחושת השליטה.
החופש לנוע שוב בין דריכות למנוחה
מערכת עצבים בריאה אינה מערכת רגועה כל הזמן.
אנחנו זקוקים ליכולת להתגייס כאשר יש צורך, לפעול כשיש סכנה, לכעוס כשנחצה גבול ולהתרגש כאשר משהו חשוב לנו. אבל אנחנו זקוקים גם ליכולת לחזור.
לחזור מדריכות למנוחה.
מכיווץ להתרחבות.
מבידוד לקשר.
מהישרדות לחיים.
אולי זה אחד הביטויים המשמעותיים ביותר של חירות פנימית אחרי טראומה: לא להבטיח לעצמנו שלעולם לא נפחד עוד, אלא לדעת שהפחד אינו חייב להחזיק אותנו בתוכו ללא מוצא.
הגוף למד לשרוד משום שהיה צריך.
ובהדרגה, בקצב שמתאים לכל אדם, הוא יכול ללמוד גם משהו נוסף:
שיש רגעים שבהם מותר לו להניח את המשמר, לנשום – ולהרגיש שוב בטוח.
