היום בעולם כמות המאובחנים הסובלים מאבחנות נוירולוגיות ופסיכיאטריות עלה לאין ערוך. מספר המאובחנים על הרצף האוטיסטי עלה ב177%!!!!
והיום כל קושי חברתי, לימודי,ויסות חושי, חרדתי ותעסוקתי בעצם עלול להיות מוגדר כ״על הרצף- ספקטרום״. דבר היוצר חוויה של ״לא רואים אותי״. אלו הם הסימנים:
תסמינים של הפרעות הספקטרום האוטיסטי
- היעדר קשר עין בזמן שיחה או משחק.
- קושי בהבעה רגשית המשתקפת בהבעות הפנים של הילד. לדוגמה: הילד יגיב באותו אופן לאירוע משמח, מצער או לאירוע מפחיד. כך גם לגבי הבעות פנים של הזולת, למשל: צפייה באדם מחייך עלול לגרום לילד לפרש זאת ככעס.
- טון דיבור ייחודי ולא שיגרתי – טון שעשוי להישמע מונוטוני/רובוטי, לא אנושי וללא "גוון" בקול.
- שפה גבוהה / אנציקלופדית – שפה שאינה אופיינית לדיבור של ילד או נער בן אותו גיל, לדוגמה: יבטא משפטים כדוגמת: "אני נוטל כמוסה", ״הנני מתחייב לאכול כריך, ללגום משקה״, ״ברצוני לציין כי …״
- קושי בהבעה ובהבנת תקשורת לא מילולית: מחוות גוף / ידיים וכד'. אם ילד / אדם יסמן לו בידו לגשת אליו – הילד לא יבין מה הוא רוצה.
- קושי ליזום שיחה עם הזולת – כך למשל, כשילד יראה זר לידו הוא ירצה לפתוח איתו בשיחה, אבל יתקשר עמו באופן חסר שיפוט חברתי כמו: – "החולצה שלך מקומטת", "איזה ציור יש לך על השמיכה בלילה", "למה אתה נמוך?״ וכו'.
- חוסר תגובה – הילד לא יידע להגיב לאמירה של האדם העומד מולו, מה שיוביל לקטיעת השיחה.
- קושי משמעותי בקבלת שינויים פעוטים – קשיים הנראים להורים לא משמעותיים, כגון: שינוי במסלול הנסיעה, שינוי בזמני ארוחות וכו', גורמים לילד להתנהגות חריגה ולקושי בקבלת שינויים אלו.
- מיעוט קשרים חברתיים או היעדר קשרים חברתיים תואמי גיל – ילד צריך שמרבית חבריו יהיו בגילו. אם ילד מתחבר עם ילדים שקטנים ממנו או גדולים ממנו משמעותית – יש לבחון את הנושא.
- עיסוק מוגזם הגוזל זמן רב בנושא מצומצם וייחודי – הקדשת רוב שעות הערות ביום לעיסוק מרכזי, לדוגמה – ילד צעיר שמתעניין בגוף האדם בצורה מוגזמת וקורא רק על נושא זה, או לומד מפות גיאוגרפיות למשך שעות ארוכות ואינו מתעניין בתחומים מגוונים – או כל נושא אחר אשר נדמה כי העיסוק בו מוגזם – מצריך בירור.
- קושי בהבנה ובהבעת רגשות תואמים לגירוי החברתי – לדוגמה, מפסיד במשחק חברתי ויגיד: "יש, ניצחתי!" תוך כדי חיוך.
האם במידה ויש את אחד הסימנים הדבר ישר אומר שהאדם על הרצף? בהחלט לא. יש צורך באבחון מדוייק ומקיף על מנת לאבחן.
שאלה שיש לשאול היא- האם האבחון והכותרת יתרמו- ויתנו מענה ייחודי לצרכים אשר לא מקבלים מענה, או האם אבחון יתייג, יקטין ויצור חוסר אמון במסוגלות של הילד. כי המציאות היא שיש אנשים מפורסמים ומצליחים על הרצף.
על כן השאלה היא לא רק מה התגית, אלא מהי הדרך להעצים וללמד את האדם בצורה מותאמת אישית לו, ולחוש הדומיננטי ללמידה- שמיעתי/ ראייתי/ תחישתי.
היום הרבה מהלימודים הנם ויזואליים- במיוחד במתכונת הזום אך גם קודם לכן. על כן כל מי שהחוש הדומיננטי. שלו לעיבוד מידע הוא לא ויזואלי נמצא בנקודת נחיתות.
הרבה טוענים שעולם המסכים פגע נוירולוגית בילדים, אך יש גם מחקרים המדברים על אינטילגנציה מוגברת. בעקבותם ורב הנסתר על הגלוי.
מה שבטוח הוא שעולמנו המשועבד להישגים, פרפקציוניזם והצלחות, הנו לכל הפחות חסר סבלנות עבור אלו עם קצב איטי יותר- המהווים עולם ומלואו ובעלי עומק פנימי רב, אנו היום הרבה פחות סובלניים לאחר, לשונה, ומאז הסגר והבידוד, עוד יותר.
אין ספק שכל הסימפטומים לעיל דורשים אבחון והתייחסות
אך הייתי מציעה להיות בראייה של מה כן המסוגלות של האדם- במקום מה החוסר מסוגלות שלו. לזהות את המתח של בין לדרוש יותר מדי ללהאמין פחות מדי ולמצוא את שביל האמצע.
ורק לאחר אימוץ ראיה כזו ניתן לשקול מהי טובת הילד/נער/מבוגר
אשמח לדעתך בנושא
ניתן להגיב לפוסט זה
באהבה רונית
