מאת רונית חיימוב זילברמן
דצמבר הוא חודש המסמל סוף של שנה אזרחית, את חג האור והנס והתגברות על החושך, את היכולת לצמוח מטראומה, והצורך לקבל ניגודים בתוכנו. באופן אישי זו תקופה של ציינון המסע האישי שלי. אני ילידת כ״ט בנובמבר- 29.11, ופעם ב19 שנים היום הולדת שלי הנה גם יום ציון האזכרה של אחי רזיאל אשר נפטר בגיל 8 מלוקמיה, בדיוק שנה לפני לידתי. יש כאן הרבה מסרים: לידה אחרי מוות, אור ו חושך, קיום רק בגלל חידלון, הצהרה על בניה, נסים לצד משברים, התגברות, ועוד.
ניתן לקחת רגע, לעצור, להסתכל על הדרך ולהכיל את זה שבכולנו יש גם חושך וגם אור, גם מוות וגם לידה, גם בריאה וגם שממה.
ושקיום האחד בהכרח תלוי בקיום השני.
פעמים רבות אנו מתקשים לקבל את הניגודים. כדי להתמלא צריך מיכל ריק, שיכול להכיל, כדי להבחין חייבים גם את החושך וגם את האור, כדי להתגבר צריך מאמץ וקושי, כדי לברוא צריך שממה.
המציאות היא שהיותי בת למשפחה שכולה אני ראיתי את הקושי, הכאב התמידי, הסבל, של הורי ואחי. אני נולדתי לתוך ואולי בזכות הסבל הזה אותו ניסו להפיג דרך יצירה ולידה חדשה. רק לי לא קראו אורית ( ואני מודה על כך) לי קראו רונית- כי הבאתי רון יותר מאשר הבאתי אור.
מתוך זה שנולדתי למשפחת שכול יצא לי לראות כוח אדיר – כח החיים, ראיתי את אמי אשר היום הנה בת 90 וממשיכה לרקוד, לשחוצת, להיפגש עם חברות, ולטייל בשווקים של תל אביב גם בימי קורונה, לצד העצב המתמיד חיה, רוקדת, משחקת.
יצא לי לראות את אחי שלמרות פצעיו הנפשיים הקשים, יוצר מוזיקה, וציור, יצירתו ״טיפות הגשם״ היא יצירה מוזיקלית פוסט מודרניסטית מדהימה בעיני.
יצא לי לראות את אבי ז״ל, מאחד את המשפחה, למרות כעסו הרב על העולם, זאת בנוסף להיותו ניצול שואה.
ומתוך כל אלה למדתי- כן הכאב רב הוא, בלתי נדלה ובלתי נפסק, אך הכוחות שלמשפחתי היוו השראה רבה לדרכי ובזכותם הנני מטפלת ראויה.
ולכן חשוב לי לקחת את החג הזה בו אני מציינת את מותו של אחי רזיאל- אשר ככל הנראה יודע את רזי האל ונמצא עמו במרומים, וציין את יום הולדתי, הלא היא גם תחילתה של הקמת חזון מדינת ישראל- כ״ט בנובמבר.
אם זקוקים להוכחה קוגניטיבית- יש חיים אחרי המוות, ורצוי מאוד שלמרות כל הפצעים שלנו נזכור כי יש לחיות את החיים-לפני המוות.
באהבה רונית.
