"עונה רודפת עונה, כאילו לא יודעת שאצלנו הכל השתנה! עם בוא הסתיו הם נחטפו מעל פני האדמה ועכשיו אביב- והם עדיין לא חזרו בחזרה ".( המטה להשבת החטופים)
אני כותבת את המלים שלי ביום ה-173 למלחמה. מילים שעד היום לא עצרתי למצוא, יותר נכון קפאתי באותו בוקר שבת ומאז פחדתי ונמנעתי מלחפש , לבטא , להגדיר .
המדינה, השבט והחברה הישראלית, המגדירה את השייכות שלי –- מיום הקמתה של מדינת ישראל נתונה במתח קיומי מתמיד,. המתח המתמשך שנע על פני ציר שבין אסקפיזם, פחד קיומי מתמיד, ואקטיביזם.
האסקפיזם – נגזרת של ה- DNA הגלותי ורצף מלחמות הקיום – אכול ושתה כי מחר נמות, טשטוש ערכי ומנטלי, אדישות רפיון ידיים, לצד רדיפה אחר הישגים והתפתחות בהלימה לטרנדים עולמיים.
הפחד הקיומי המתמיד – שבונה ויוצר בדלנות וצמיחת ימין קיצוני וקרקע פורה לתפישות עולם שמרניות ולאומניות.
והאקטיביזם – שמהותו מרעיון הקמת המדינה ועד ימינו – יצירת שינוי על ידי שמירה מתמשכת על איזונים ובלמים – מתוך סט ערכים ומצפן אנושי מוסרי .
אל המתח הקיומי המתמיד בו אנו חיים- נוסף הכאב הגדול בתוך רצף האירועים הנוראי שהחל בפוגרום של ה-7.10.23, והוא הריסוק הטוטאלי של האמנה הפשוטה שאמורה להוות את המכנה המשותף האוניברסלי שלנו כבני אדם. אמנה האומרת כי אם בוצע פשע שכזה כנגד האנושות ולנוכח מעשי הזוועה ואכזריות בל תתואר, תתייצב אחוות האנושות בעבור הקורבנות- והשתיקה העולמית, אשר מעצימה אצל רבים את שורשי הפחד הטמונים בהם ומגבירה את תחושת הבידול והבדידות של ישראל כמדינה אל מול העולם, ואת הישראלי כפרט בחברה האנושית ותחושת הנרדפות המתגברת.
בתוך כך, גם בתוכנו פנימה בישראל – נשבר החוזה הבסיסי של מוגנות, בטחון, ואמון – תהליך המתחולל לאורך שנים רבות – של הרס וטשטוש ערכי ומוסרי, הממשיך לסדוק את המרקם החברתי, לפלג, להסית ולדחוף לקיצוניות , בדלנות, כוחניות ואלימות בכל תחומי החיים שמבטלת את האמפתיה הבסיסית שבין אדם לאדם, את הרגישות, חיבוק וחמלה כלפי משפחות החטופים וכלפי אלו הנפגעים מטרור ואלימות ללא קשר לדת או לאום.
אני מתבוננת רואה וחווה הן בעולם והן בתוכנו -כאן בישראל – קבוצות של ציבורים שלמים , שמכחישים ומתעלמים מהכאב, ומהפגיעה הבלתי נתפשת בערכי אדם ואובדן טוטאלי של צלם אנוש, ברמה שהנפש מתקשה להכיל.
ואני מוצאת עצמי אל מול כל ההכחשה, השתיקה, ההסתה, השנאה, משבר השייכות והאמון הקשים מנשוא – מתכנסת בעדינות ובקשיבות לבניה מחדש של החיבורים שנפרמו אל המצפן המוסרי שלי, אל הערכים שמגדירים אותי כאדם , והן אל החזון והשליחות בעולם הריפוי והטיפול .
מתוך ערות ומודעות שלי לקושי האישי להבין להחזיק את הכאב ,השברים והפצע המדמם עדיין של המציאות בה אנו חיים- בחרתי להתמקד ,לבנות ולארגן מחדש את החוסן התודעתי – מתוך הכרה, קבלה והבנה כי השמירה על תודעה יציבה, מאוזנת ונקיה מהשפעות חיצוניות, תאפשר לי לייצור בתוכי מנגנון של בקרה שיאפשר לי לשמר מרחב תפישתי ומחשבתי פתוח וגמיש להתחדשות ולשינוי, כמו כן תתאפשר הרחבת פרספקטיבה באופן צלול , ובהירות מחשבה – שתביא לצמיחת יכולת להתמודד עם אתגרים וקשיים מתוך איזון ויציבות.
מתוך נקודת מבט זו המחוברת למצפן המוסרי והערכי הפרטי שלי – על מהות יכולת הריפוי ומשמעות הטיפול בתקופה זו אציג את אבני הדרך שעוזרות לי בהבניית החוסן התודעתי .
ראשית נלמד לזהות את נקודות התורפה, ה"טריגרים" הנוכחיים – האישיים והקולקטיביים, שהנפש והתודעה נוטות להגיב בעוצמה גבוהה אליהן, שהמחשבות, הרגשות וההתנהגות שלנו מופעלות מרף העצימות הגבוה . לאחר שנמפה מיפוי עדכני , נוכל ללמוד ולהבין את ההקשר הרחב והכולל שבתוכו האירועים מתרחשים, נעבוד עם כלים לבוחן מציאות כדי ליצור לעצמנו רצף בין – עולם סיבות לעולם תוצאות. תהליך זה של הכרה מחודשת עם הביטויים של נסיבות האירועים בתודעתנו עם עבודת למידה וחקירה זו תאפשר צמיחה של חוסן תודעתי ומודעות ערה שתתמוך בהרחבת היכולת להתמודד עם אתגרים וטלטלות במציאות משתנה – שהיא ההגדרה לחוסן נפשי.
מתוך הקיפאון , השבר הבלבול והכאוס מאפשרת בעיני הסינרגיה בין החוסן התודעתי לחוסן הנפשי יכולת להתנהל מתוך בהירות תודעתית ומנטאלית ויציבות נפשית ורגשית.
"עונה רודפת עונה, כאילו לא יודעת שאצלנו הכל השתנה! עם בוא הסתיו הם נחטפו מעל פני האדמה ועכשיו אביב- והם עדיין לא חזרו בחזרה ".( המטה להשבת החטופים)
אני כותבת את המלים שלי ביום ה-173 למלחמה. מילים שעד היום לא עצרתי למצוא, יותר נכון קפאתי באותו בוקר שבת ומאז פחדתי ונמנעתי מלחפש , לבטא , להגדיר .
המדינה, השבט והחברה הישראלית, המגדירה את השייכות שלי –- מיום הקמתה של מדינת ישראל נתונה במתח קיומי מתמיד,. המתח המתמשך שנע על פני ציר שבין אסקפיזם, פחד קיומי מתמיד, ואקטיביזם.
האסקפיזם – נגזרת של ה- DNA הגלותי ורצף מלחמות הקיום – אכול ושתה כי מחר נמות, טשטוש ערכי ומנטלי, אדישות רפיון ידיים, לצד רדיפה אחר הישגים והתפתחות בהלימה לטרנדים עולמיים.
הפחד הקיומי המתמיד – שבונה ויוצר בדלנות וצמיחת ימין קיצוני וקרקע פורה לתפישות עולם שמרניות ולאומניות.
והאקטיביזם – שמהותו מרעיון הקמת המדינה ועד ימינו – יצירת שינוי על ידי שמירה מתמשכת על איזונים ובלמים – מתוך סט ערכים ומצפן אנושי מוסרי .
אל המתח הקיומי המתמיד בו אנו חיים- נוסף הכאב הגדול בתוך רצף האירועים הנוראי שהחל בפוגרום של ה-7.10.23, והוא הריסוק הטוטאלי של האמנה הפשוטה שאמורה להוות את המכנה המשותף האוניברסלי שלנו כבני אדם. אמנה האומרת כי אם בוצע פשע שכזה כנגד האנושות ולנוכח מעשי הזוועה ואכזריות בל תתואר, תתייצב אחוות האנושות בעבור הקורבנות- והשתיקה העולמית, אשר מעצימה אצל רבים את שורשי הפחד הטמונים בהם ומגבירה את תחושת הבידול והבדידות של ישראל כמדינה אל מול העולם, ואת הישראלי כפרט בחברה האנושית ותחושת הנרדפות המתגברת.
בתוך כך, גם בתוכנו פנימה בישראל – נשבר החוזה הבסיסי של מוגנות, בטחון, ואמון – תהליך המתחולל לאורך שנים רבות – של הרס וטשטוש ערכי ומוסרי, הממשיך לסדוק את המרקם החברתי, לפלג, להסית ולדחוף לקיצוניות , בדלנות, כוחניות ואלימות בכל תחומי החיים שמבטלת את האמפתיה הבסיסית שבין אדם לאדם, את הרגישות, חיבוק וחמלה כלפי משפחות החטופים וכלפי אלו הנפגעים מטרור ואלימות ללא קשר לדת או לאום.
אני מתבוננת רואה וחווה הן בעולם והן בתוכנו -כאן בישראל – קבוצות של ציבורים שלמים , שמכחישים ומתעלמים מהכאב, ומהפגיעה הבלתי נתפשת בערכי אדם ואובדן טוטאלי של צלם אנוש, ברמה שהנפש מתקשה להכיל.
ואני מוצאת עצמי אל מול כל ההכחשה, השתיקה, ההסתה, השנאה, משבר השייכות והאמון הקשים מנשוא – מתכנסת בעדינות ובקשיבות לבניה מחדש של החיבורים שנפרמו אל המצפן המוסרי שלי, אל הערכים שמגדירים אותי כאדם , והן אל החזון והשליחות בעולם הריפוי והטיפול .
מתוך ערות ומודעות שלי לקושי האישי להבין להחזיק את הכאב ,השברים והפצע המדמם עדיין של המציאות בה אנו חיים- בחרתי להתמקד ,לבנות ולארגן מחדש את החוסן התודעתי – מתוך הכרה, קבלה והבנה כי השמירה על תודעה יציבה, מאוזנת ונקיה מהשפעות חיצוניות, תאפשר לי לייצור בתוכי מנגנון של בקרה שיאפשר לי לשמר מרחב תפישתי ומחשבתי פתוח וגמיש להתחדשות ולשינוי, כמו כן תתאפשר הרחבת פרספקטיבה באופן צלול , ובהירות מחשבה – שתביא לצמיחת יכולת להתמודד עם אתגרים וקשיים מתוך איזון ויציבות.
מתוך נקודת מבט זו המחוברת למצפן המוסרי והערכי הפרטי שלי – על מהות יכולת הריפוי ומשמעות הטיפול בתקופה זו אציג את אבני הדרך שעוזרות לי בהבניית החוסן התודעתי .
ראשית נלמד לזהות את נקודות התורפה, ה"טריגרים" הנוכחיים – האישיים והקולקטיביים, שהנפש והתודעה נוטות להגיב בעוצמה גבוהה אליהן, שהמחשבות, הרגשות וההתנהגות שלנו מופעלות מרף העצימות הגבוה . לאחר שנמפה מיפוי עדכני , נוכל ללמוד ולהבין את ההקשר הרחב והכולל שבתוכו האירועים מתרחשים, נעבוד עם כלים לבוחן מציאות כדי ליצור לעצמנו רצף בין – עולם סיבות לעולם תוצאות. תהליך זה של הכרה מחודשת עם הביטויים של נסיבות האירועים בתודעתנו עם עבודת למידה וחקירה זו תאפשר צמיחה של חוסן תודעתי ומודעות ערה שתתמוך בהרחבת היכולת להתמודד עם אתגרים וטלטלות במציאות משתנה – שהיא ההגדרה לחוסן נפשי.
מתוך הקיפאון , השבר הבלבול והכאוס מאפשרת בעיני הסינרגיה בין החוסן התודעתי לחוסן הנפשי יכולת להתנהל מתוך בהירות תודעתית ומנטאלית ויציבות נפשית ורגשית.
