בתוך הסערה: למצוא מחדש בחירה, משמעות ותקווה אחרי טראומה
על התמודדות עם שכול, אובדן וחוסר ודאות – ועל האפשרות לנוע בהדרגה מהישרדות לחיים
מאת: דב מידן | ראש תחום IEMT ומרצה במרכז, טריינר IEMT בינ״ל מוסמך, טריינר NLP בינ״ל מוסמך, טריינר MOM בינ״ל מוסמך ופסיכותרפיסט אינטגרטיבי
יש תקופות שבהן נדמה שהסערה אינה חולפת. אירוע רודף אירוע, תחושת הוודאות מתערערת, והנפש נדרשת שוב ושוב להסתגל למציאות שלא בחרה בה. בתוך מציאות כזו, המילה "החלמה" עלולה להישמע רחוקה, ולעיתים אפילו לא מתאימה.
כי איך אפשר לדבר על החלמה כשהכאב עדיין נוכח? איך אפשר לדבר על תקווה כאשר אובדן אינו ניתן לתיקון? ואיך אפשר לבחור בחיים כאשר חלקים בתוכנו עדיין עסוקים בלשרוד?
אולי נקודת המוצא היא לא לנסות לצאת מיד מן הסערה, אלא ללמוד כיצד למצוא בתוכה מרחבים קטנים של בחירה.
לא כל כאב צריך להיעלם
בעבודה עם שכול וטראומה חשוב להבחין בין כאב לבין סבל שנוצר סביב הכאב.
אובדן של אדם אהוב אינו בעיה שיש "לפתור". הגעגוע אינו סימפטום שצריך להעלים, והקשר עם מי שאיננו אינו חייב להימחק כדי שאפשר יהיה להמשיך בחיים.
לעיתים דווקא המאבק ברגש – הניסיון לא לחשוב, לא להרגיש, לא להיזכר – מוסיף שכבה נוספת של סבל.
אפשר ללמוד להיות עם הכאב באופן שאינו מציף את כל המרחב הפנימי. לתת לו מקום, ובו בזמן לאפשר מקום גם לדברים נוספים.
כי האדם האבל הוא יותר מהאבל שלו, והאדם שעבר טראומה הוא יותר מהאירוע שעבר.
כשהמוח מחפש שליטה במקום שאין בו שליטה
טראומה ואובדן מעמתים אותנו עם אחת החוויות הקשות ביותר עבור בני אדם: העובדה שלא הכול נמצא בשליטתנו.
ואז המחשבה מתחילה לעבוד שעות נוספות.
אילו רק הייתי…
למה לא עשיתי…?
מה היה קורה אילו…?
איך לא ראיתי את זה קודם?
לעיתים השאלות הללו הן ניסיון של המוח לייצר בדיעבד תחושת שליטה. אם נמצא את הרגע שבו "טעינו", אולי נוכל להאמין שהיה אפשר למנוע את מה שקרה.
אבל לא כל אירוע קשה היה בשליטתנו.
חלק משמעותי מתהליך ההחלמה הוא ללמוד להבחין בין מה שאפשר לשנות לבין מה שאי אפשר לשנות, ובין האחריות שלנו לבין אחריות שמעולם לא הייתה שלנו.
העבר אינו פתוח עוד לבחירה. ההווה – לפחות בחלקו – כן.
לזהות את הרגע שבו יש לי בחירה
בתוך טראומה נדמה לעיתים שאין בחירה: הגוף מגיב, הזיכרון עולה, הרגש מציף והמחשבה מופיעה לפני שהספקנו להזמין אותה.
אבל בין האירוע לבין התגובה שלנו יכולים בהדרגה להיווצר מרווחים.
לפעמים המרווח קטן מאוד: נשימה אחת לפני שאני מגיב. האפשרות לשים לב למה שקורה בגוף. לזהות מחשבה כ"מחשבה" ולא כעובדה. לבחור למי להתקשר. לצאת להליכה. להישאר עוד רגע עם רגש במקום לברוח ממנו.
בחירה אינה אומרת שיש לנו שליטה על הכול.
היא אומרת שגם בתוך מציאות שלא בחרנו, אנחנו יכולים לחפש את המקומות שבהם עדיין יש לנו השפעה.
ומה עם רגשות סותרים?
אחד הדברים המבלבלים באבל ובהחלמה הוא היכולת לחוות רגשות שנראים כאילו אינם יכולים להתקיים יחד.
אפשר להתגעגע ולצחוק.
לאהוב ולכעוס.
להיות עצובים ולחוות רגע של הנאה.
לכאוב את מה שאבד ולרצות משהו חדש.
אין צורך לבחור רגש אחד ולבטל את האחר.
הנפש האנושית מסוגלת להחזיק מורכבות. למעשה, לעיתים דווקא היכולת להחזיק רגשות סותרים היא סימן לכך שהחוויה הטראומטית מתחילה לתפוס מקום בתוך סיפור חיים רחב יותר, במקום להיות הסיפור כולו.
משמעות אינה הסבר למה שקרה
כשאנשים עוברים אירועים קשים, אנחנו שומעים לפעמים את המשפט: "הכול קורה מסיבה".
לא תמיד.
לא לכל אובדן יש הסבר שמניח את הדעת, ולא צריך למצוא הצדקה לסבל כדי להמשיך לחיות.
משמעות אינה בהכרח תשובה לשאלה "למה זה קרה?"
לעיתים השאלה האפשרית יותר היא: "מה אני בוחר לעשות עכשיו עם החיים שנותרו לי?"
איזה אדם אני רוצה להיות? אילו קשרים חשוב לי לטפח? מה אני רוצה לקחת איתי ממי שאיבדתי? מה חשוב לי ליצור, לתת, ללמוד או לשנות?
המשמעות אינה משנה את העבר. היא מאפשרת לנו לבנות יחס חדש אל העתיד.
למצוא את השלווה בתוך הסערה
המטרה אינה להגיע לחיים שאין בהם סערות.
גם לאחר החלמה יהיו ימים קשים. יהיו תאריכים, מקומות, שירים או רגעים שבהם הגעגוע יחזור בעוצמה. לפעמים גל יגיע דווקא אחרי תקופה שבה נדמה היה שהים כבר נרגע.
החלמה אינה ים שקט תמיד.
היא היכולת לדעת שגם כאשר מגיע גל, אנחנו כבר לא בדיוק אותו אדם שעמד מולו בפעם הראשונה.
יש לנו יותר ניסיון. יותר מודעות. אולי יותר אנשים שאפשר להישען עליהם. יותר יכולת לזהות מה קורה לנו ולבחור כיצד להגיב.
ובתוך כל אלה יכולה לצמוח גם תקווה.
לא תקווה שמבטיחה שלא יהיה עוד כאב, אלא תקווה שמזכירה לנו שהכאב והשמחה יכולים להתקיים באותם חיים.
שהעבר יכול להיות חלק מאיתנו מבלי להיות כל מה שאנחנו.
ושגם אחרי אובדן, וגם בתוך מציאות שאיננו יכולים לשלוט בה לחלוטין, עדיין אפשר לבחור – פעם אחר פעם – בחיים.
