כשכל אחד מחלים בקצב אחר: זוגיות ומשפחה אחרי טראומה
על קרבה ומרחק, צרכים שונים והאפשרות להישאר יחד גם כשכל אחד מתמודד אחרת
מאת: דורית מיכאלי | פסיכותרפיסטית, סגל המרכז
טראומה אינה נכנסת רק אל עולמו של האדם שחווה אותה. היא נכנסת הביתה. היא מתיישבת בין בני זוג, משפיעה על הורות, משנה את האופן שבו אנחנו מבקשים קרבה, ולעיתים גם את היכולת שלנו לתת אותה.
אחרי תקופה ארוכה של מלחמה, אובדן וחוסר ודאות, זוגות ומשפחות רבים מגלים תופעה מבלבלת: עברנו את אותה תקופה – אבל אנחנו לא עוברים אותה באותו אופן.
אחד רוצה לדבר והשני מבקש שקט. אחת זקוקה לקרבה והשני למרחב. אחד רוצה לחזור במהירות לשגרה, ואילו האחר עדיין אינו מסוגל. לפעמים אחד כבר מצליח לצחוק, לצאת ולתכנן קדימה, בעוד האחר מרגיש שהוא עדיין נשאר מאחור.
הפער הזה אינו בהכרח סימן לכך שמשהו אינו תקין בקשר. לעיתים הוא פשוט מלמד אותנו שלכל אדם מערכת עצבים אחרת, היסטוריה אחרת ודרך אחרת להתמודד עם כאב.
אותה מציאות – חוויה שונה
אנחנו נוטים לצפות שמי שחי לצידנו יבין אותנו משום שהוא "היה שם איתנו".
אבל שני אנשים יכולים לעבור את אותו אירוע ולחוות אותו באופן שונה לחלוטין.
עבור אדם אחד, ההתמודדות יכולה להיות באמצעות עשייה: לעבוד, לארגן, לפתור בעיות ולחזור לשגרה. עבור האחר, דווקא עצירה, שיחה ועיבוד רגשי הם הדרך להתמודד.
אף אחת מהדרכים אינה בהכרח נכונה יותר.
הקושי מתחיל כאשר אנחנו מפרשים את דרך ההתמודדות של האחר דרך הצרכים שלנו.
"אם הוא לא מדבר על זה – כנראה שלא אכפת לו."
"אם היא שוב רוצה לדבר על זה – היא לא מצליחה להתקדם."
"אם הוא רוצה לצאת וליהנות – הוא כבר שכח."
"אם היא עדיין עצובה – שום דבר שאני עושה לא מספיק."
וכך, במקום להתמודד יחד עם הטראומה, בני הזוג מתחילים לעיתים להתמודד זה עם זה.
כשהצורך שלי בביטחון מתנגש בצורך שלך
לאחר טראומה, הצורך בביטחון נעשה מרכזי יותר. אלא שביטחון נראה אחרת אצל אנשים שונים.
עבור אחד, ביטחון הוא קרבה: להיות יחד, לדבר, לקבל חיבוק ולדעת שהאחר נמצא שם.
עבור האחר, ביטחון הוא דווקא מרחב: כמה דקות לבד, שקט, פחות שאלות והאפשרות לווסת את עצמו לפני שהוא חוזר לקשר.
כאן עלול להיווצר מעגל כואב.
ככל שאחד מבקש יותר קרבה, האחר מתרחק כדי לנשום. ככל שהאחר מתרחק, הראשון מרגיש פחות בטוח ולכן מנסה להתקרב עוד יותר.
שני הצדדים מנסים למעשה להרגיש בטוחים – אבל כל אחד עושה זאת בדרך שעלולה להפעיל את מערכת האיום של האחר.
לא תמיד צריך לתקן – לפעמים צריך להיות
כשאדם שאנחנו אוהבים סובל, מתעורר בנו רצון טבעי לעזור.
אנחנו מציעים פתרונות, מנסים לעודד, אומרים "יהיה בסדר", או מחפשים דרך לגרום לכאב להיעלם.
אבל לא כל כאב זקוק לפתרון.
לפעמים הדבר המרפא ביותר הוא הנוכחות עצמה.
לשבת ליד. להקשיב בלי למהר לענות. לשאול: "מה יעזור לך עכשיו – שאקשיב, שאחבק, שנחשוב יחד או שאיתן לך קצת מרחב?"
השאלה הפשוטה הזאת יכולה לשנות את הדינמיקה. במקום לנחש מה האחר צריך, אנחנו מאפשרים לו לומר.
זו אינה רק תקשורת טובה. זו דרך להחזיר בחירה למקום שבו הטראומה לקחה ממנה כל כך הרבה.
ומה קורה לילדים?
גם ילדים ובני נוער אינם מגיבים לטראומה באופן אחיד.
ילד אחד עשוי לשאול שוב ושוב שאלות. אחר יחזור לשחק כאילו דבר לא קרה. מתבגר יכול להסתגר בחדר, בעוד אחיו יחפש דווקא יותר קרבה.
תגובות כאלה אינן בהכרח מדד לעומק הפגיעה.
ילדים זקוקים למבוגרים שיאפשרו להם להתמודד בדרכם, ובו בזמן ישמרו עבורם על מסגרת של ביטחון, יציבות ויכולת לדבר כאשר ירצו.
חשוב במיוחד שלא להפוך אותם למי שאמורים להרגיע את המבוגרים.
גם כאשר ההורה עצמו פוחד, אפשר לומר בכנות מותאמת גיל: "גם אני מודאג/ת, אבל אנחנו המבוגרים מטפלים בזה. את/ה לא צריך/ה לשמור עליי."
המסר הזה מחזיר את האחריות למקום שבו היא צריכה להיות.
לחזור לקשר – לא לחזור למה שהיה
אחרי טראומה יש לעיתים כמיהה לחזור ל"איך שהיינו פעם".
אבל זוגיות ומשפחה אינן חוזרות תמיד לאותה נקודה. אנשים משתנים. סדרי עדיפויות משתנים. דברים שפעם נראו חשובים מקבלים משמעות אחרת, ולעיתים מתגלים גם צרכים שלא קיבלו מקום בעבר.
לכן השאלה אינה בהכרח כיצד לחזור לקשר שהיה, אלא איזה קשר אנחנו רוצים ליצור עכשיו.
מה למדנו זה על זה בתקופה הזאת?
מה עזר לנו?
איפה התרחקנו?
מה אנחנו צריכים יותר?
ועל מה אנחנו מוכנים לוותר?
אלו אינן רק שאלות של משבר. הן יכולות להיות גם שאלות של צמיחה.
להחלים יחד – בלי להחלים אותו הדבר
אולי אחת המתנות החשובות שאנחנו יכולים לתת לאנשים הקרובים אלינו היא הרשות לא להחלים כמונו.
לא לדרוש מהאחר להיות במקום שבו אנחנו נמצאים, ולא למדוד את קצב ההחלמה שלו לפי הקצב שלנו.
זוגיות טובה אינה דורשת ששני אנשים ירגישו אותו הדבר באותו זמן. היא דורשת את היכולת להישאר בקשר גם כאשר החוויות שונות.
לפעמים אחד מאיתנו מחזיק לרגע את התקווה עבור האחר. בפעם אחרת התפקידים מתחלפים.
כך נבנה קשר שיש בו מקום גם לכאב וגם לחיים, גם לקרבה וגם למרחב, גם לזיכרון וגם למה שעוד נרצה ליצור.
אנחנו לא חייבים להחלים באותו הקצב כדי להמשיך ללכת יחד.
