בין הקלפי לבחירות של חיינו – על טראומה, חוסר אונים, אשמה וחרטה, והיכולת לבחור גם כשאין ודאות
מאת: רונית חיימוב זילברמן | פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית ומייסדת המרכז
בחירות הן לכאורה הביטוי המובהק ביותר של חירות: הזכות לבחור, להשפיע ולהיות שותפים בעיצוב העתיד. אבל עבור רבים ורבות, דווקא התקופה שאמורה לבטא את כוחה של הדמוקרטיה מעוררת חרדה, דריכות ותחושת איום. ואם נקשיב היטב, נגלה שחרדת הבחירות אינה מוגבלת לקלפי. היא מוכרת לנו גם מהרגעים שבהם עלינו להחליט אם להישאר או לעזוב, להתחיל או לסיים, לשנות כיוון או להמשיך בדרך המוכרת.
במאמר הזה אבקש לבחון שאלה אחת, שמלווה את הפסיכותרפיה מראשיתה: מדוע דווקא החופש לבחור מעורר בנו לעיתים פחד, שיתוק וחוסר אונים, ומה מאפשר לנו להרחיב את מרחב הבחירה שלנו גם כשהעתיד אינו ידוע?
מהי חרדת בחירות?
חרדת בחירות היא מצב של דריכות רגשית וגופנית סביב הכרעה שתוצאותיה אינן ידועות מראש. בהקשר הפוליטי היא מתבטאת בבדיקה חוזרת של סקרים וחדשות, בקשיי שינה, בוויכוחים סוערים או דווקא בניתוק והימנעות. בהקשר האישי היא מופיעה כדחייה מתמשכת של החלטות, כהתלבטות שאינה נגמרת, או כתחושה ש"כל בחירה תהיה טעות".
המשותף לשני המצבים הוא המפגש עם אי־ודאות. כאשר העתיד נתפס כמאיים, המוח מחפש ודאות. אבל דמוקרטיה, ממש כמו החיים עצמם, אינה יכולה להבטיח לנו תוצאה ידועה מראש.
הפרדוקס של הבחירה: לבחור פירושו גם לוותר
אנחנו מבקשים שליטה על חיינו, אך כל בחירה מחייבת ויתור על אפשרויות אחרות. הפילוסוף סרן קירקגור תיאר את החרדה כ"סחרחורת של החירות": התחושה שמתעוררת כשאנחנו עומדים מול מרחב פתוח של אפשרויות ויודעים שהאחריות לבחור מוטלת עלינו. ז'אן־פול סארטר הוסיף שאנחנו "נידונים להיות חופשיים", כלומר שגם הימנעות מבחירה היא בחירה.
אריך פרום, שכתב את "מנוס מחופש" בצל עליית המשטרים הטוטליטריים, הראה כיצד בני אדם עשויים לוותר על חירותם ולהעדיף ציות, סמכות או קונפורמיות, משום שהחופש לבד, ללא תחושת שייכות ומשמעות, עלול להיחוות כבדידות מאיימת. התובנה הזו רלוונטית במיוחד בתקופת בחירות: כשהפחד גובר, גובר גם הצורך במישהו שיבטיח לנו ודאות.
כשהעבר נכנס אל תא ההצבעה
אנחנו לא מגיעים לבחירות, לא לפוליטיות ולא לאישיות, כדף חלק. אנחנו מביאים איתנו זיכרונות אישיים וקולקטיביים, אובדנים, אכזבות ולעיתים גם חוויות עמוקות של חוסר אונים.
לאחר תקופה ממושכת של מלחמה, שכול וטראומה קולקטיבית, מערכת האיום עלולה להישאר פעילה. בתוך מציאות כזו, הבחירות אינן נחוות רק כהכרעה בין אפשרויות פוליטיות, אלא כשאלה קיומית: האם נהיה בטוחים? האם יהיה לנו עתיד? האם נוכל להגן על ילדינו?
באותו אופן, אדם שחווה בעבר נטישה עשוי להתקשות לבחור לעזוב קשר שאינו מיטיב, משום שהעזיבה מעוררת בו את הכאב הישן. אדם שגדל בבית שבו כל טעות נענשה עשוי לחוות כל החלטה כמבחן שעלול להסתיים בכישלון.
טראומה, חוסר אונים נלמד והיכולת לבחור
אחת הפגיעות המרכזיות בטראומה היא הפגיעה בתחושת השליטה. כשאדם חווה שוב ושוב שמה שהוא עושה אינו משנה דבר, עלול להתפתח מה שהפסיכולוג מרטין זליגמן כינה "חוסר אונים נלמד": הנטייה להפסיק לנסות, גם כשמתאפשרות שוב אפשרויות פעולה.
חרדת בחירות עשויה להפעיל מחדש את החוויה שלפיה גורלנו נקבע בידי כוחות גדולים מאיתנו. אנחנו עשויים למצוא את עצמנו בודקים חדשות וסקרים שוב ושוב, מתווכחים, מתקשים להירדם או מנסים לשכנע אחרים, וכל זאת כדי להפחית את תחושת חוסר האונים. אלא שלעיתים הניסיון להשיג שליטה מוחלטת דווקא מעמיק את החרדה.
הפסיכואנליזה של הבחירה: מה מסתתר מאחורי ההימנעות?
מנקודת מבט פסיכואנליטית, לא כל הימנעות מבחירה נובעת מחוסר החלטיות. לעיתים זו הדרך שבה הנפש מנסה להגן עלינו מפני אובדן, אשמה או פגיעה נוספת. כמה מן הכוחות הפועלים מתחת לפני השטח:
- קונפליקטים לא מודעים – חלק בנו רוצה בשינוי, וחלק אחר חושש ממנו. כל עוד הקונפליקט אינו מודע, הוא עלול להתבטא כשיתוק.
- נאמנות לדמויות מופנמות – לעיתים בחירה בדרך חדשה נחווית כבגידה בהורה, במשפחה או בקהילה, גם כשאיש אינו דורש מאיתנו להישאר.
- אשמה וחרטה צפויה – הפחד מלהיות "האשמים" בתוצאה גרועה עלול להוביל אותנו להעדיף שלא לבחור כלל.
- הבחירה במוכר – גם כשהמוכר מכאיב, הוא צפוי. הנפש עשויה להעדיף כאב מוכר על פני אי־ודאות.
ההבנה הזו מאפשרת לנו להתייחס לעצמנו ולמטופלינו בחמלה רבה יותר. במקום לשאול "למה אני לא מסוגל להחליט?", אפשר לשאול: "על מה ההימנעות שלי מנסה להגן?"
תקווה אינה ודאות
תקווה אינה אמונה שהתוצאה תהיה בהכרח כפי שאנחנו רוצים. תקווה היא היכולת להכיר באי־ודאות מבלי לוותר על תחושת המסוגלות והמשמעות.
מבחינה טיפולית, החזרת תחושת הבחירה מתחילה בהבחנה בין מה שבשליטתנו לבין מה שאינו בשליטתנו. אנחנו יכולים לבחור כיצד להתעדכן, כיצד לנהל שיחה עם מי שחושב אחרת, כיצד לשמור על מערכות היחסים שלנו ואילו פעולות תואמות את ערכינו. איננו יכולים לשלוט לבדנו בתוצאה, לא של הבחירות לממשלה ולא של כל החלטה אישית.
איך מרחיבים את מרחב הבחירה? כיוונים מן הקליניקה
- להבחין בין פחד לסכנה – האם אני מגיב למה שקורה עכשיו, או לתרחיש שאני חושש ממנו?
- להבחין בין ערכים לציפיות של אחרים – מה חשוב לי באמת, ומה אני "אמור" לרצות?
- להבחין בין אחריות לשליטה – אני אחראי לבחירה שלי, לא לכל תוצאותיה.
- להבחין בין בחירה הפיכה לבחירה שקשה לשנות – רוב הבחירות שלנו הפיכות יותר משנדמה לנו ברגע החרדה.
- לבחור צעד, לא רק תוצאה – לעיתים בחירה קטנה, כמו שיחה, בירור או ניסוי, מחזירה תחושת מסוגלות שאין בה צורך בהכרעה סופית.
חירות פנימית בתקופה של אי־ודאות
החירות הפנימית אינה תלויה בכך שהמציאות תתנהל בדיוק כפי שרצינו. היא מתבטאת ביכולת לשמור על עצמנו, על ערכינו ועל אנושיותנו גם כשהעתיד אינו ידוע. ויקטור פרנקל, שורד שואה ומייסד הלוגותרפיה, כתב שבין הגירוי לתגובה קיים מרווח, ובמרווח הזה טמונה החירות שלנו לבחור.
אולי זו אחת המשימות הנפשיות החשובות בתקופת בחירות, ובכל צומת בחיים: לא להפסיק לדאוג, אלא ללמוד לשאת את הדאגה מבלי לאפשר לה לנהל את חיינו.
חירות אינה היעדר פחד מפני בחירה. היא היכולת להכיר בפחד, להבין מה הוא מבקש להגן עליו, ולמצוא בתוכנו את האפשרות לבחור למרות אי־הוודאות.
