עבודה טיפולית עם מפונים, ניצולי נובה ומשפחות שכולות- כשהפרוטוקולים הרגילים לא עובדים מה יש לעשות?

מאז ה7.10 יצא לי לבצע התערבויות רבות ומגוונות עם משפחות שכולות , מפונים, וניצולי נובה.

והאמת היא שאני זוכרת אותי כעובדת סוציאלית צעירה בקושי עם ותק של שנה, נאלצת להתמודד עם נפגעי הדולפינריום , שהגיעו לבית החולים בוו עבדתי. גם אז הפרוטוקולים הרגילים לא בדיוק עבדו. אך זה היה טבעי מאחר והפיגוע רק התרחש.

מה קורה כש6 חודשים לתוך האירוע הבלתי נגמר, העבודה עם המטופלים עדיין מרגישה סזיפית? והבטחון המקצועי לעיתים נסדק, והאמפתיה נהפכת לעיתים להזדהות?

אני לא אכנס לכל הפרטים מטעמים מובנים אך כן חשוב לי לשתף בקצרה איך ניתן להתגבר על קשיים במצבי קיצון מתמשכים.

1. כשניצול נובה 6 חודשים אחרי האירוע עדיין מתקשה הן לעקוב אחר ת נועות העיניים והן לבצע חיבוק פרפר בתוך פרוטוקולים של EMDR ומרגיש אשמה ובושה קשים ומוצף. חשוב להחזיר לכאן ועכשיו, לדבר על אירועי יום יום, למצוא שרידי שגרה. והכי חשוב לייצר לוז מקרקע. – עוגנים בזמן ובמרחב, מתי קמים בבקר? מתי מתלבשים ויצאים מהבית? איך מסייעים ומבצעים מטלות, עובדים אפילו מספר שעות מצומצמם בשבוע, ואיך מסייעים למישהו אחר, או מאמצים חיית מחמד. יכול לקחת זמן עד שיהיה ניתן לשוחח על האירועים ויש להיות בקבלה וחמלה בחדר. הכלים הרגשיים הללו הם העזרה כי חשובה שניתן לתת טראומות קצה.
2. כשמפונים נאלצים לתמודד עם פלשבקים של טראומות עבר ואובדנים מלפני ה7.10 אשר חוזרים להיות חודרניים, חשוב לחזור ולעבד שוב את האבל לאור המצב החדש מאחר ושלבי האבל הנם ספירליים ועלולים לצוף מחדש בכל משבר נוסף בחיים, במיוחד במשבר בסדר גודל כזה. יש לשאול מה חשוב לשמר? ממה ניתן להשתחרר? איזה טקסנוסף כדאי לעשות?
3. הגיל ה3- כשניצולי שואה וילידי ישראל מלפני קום המדינה חווים מחדש פלשבקים של אירועי השואה ותקופת המנדט הבריטי, חשוב לקרקע, להחזיר לדיבורים על משפחה חברים ומשאבים מהיום יום והכאן ועכשיו. רק לאחר משאוב משמעותי ניתן לחזור ולעבד את טראומות העבר שוב. מערכות יחסים מיטיבות הן חשובות ולעיתים חשוב שהטיפול יהיה מערכתי, ישלבקש מבני משפחה ללוות את המטופלים- כמובן בהסכמתם ורק לאחר שיח המנחה קבלה וחמלה. חשוב שהמטפלת לא תהיה שיפוטית. או אז אפשר להתחיל לעבד זכרונות עבררחוק לצד עבר קרוב קשים.
4. משפחות שכולות של משרד הבטחון מחפשים לעיתים קרובות משמעות, ולאחר 6 חודשי מלחמה חשוב לייצר יחד עמם אקטים של משמעות, תרומה לחברה, ויצירת טרנספורמציה לסביבתם כחלק מתהליך ההנצחה האישי שלהם.
5. ולבסוף להבין שעיבוד טראומות קיצון הוא תהליך ארוך טוח אשר כלי כזה או אחר מכל גישה יכול להקל במעט נקודתית, אך לבסוף תידרש עבודת עומק רגשית שרק הבפש באינדיבידואלית תכתיב את הקצב. חשוב תמיד להההיאחזבמשאבים פנימים וחיצוניים המווסתים אותנו רגשית וחושית.

מאחלת ימים שקטים. באהבה רונית