קשה מאוד להבין לעכל ולעבד שכבר חלפה שנה ושאנו ניצבים ביום השנה לאירוע הנורא -שכל מילה תקטין ותפחית מעוצמתו נפחו וערכו . מתוודה ומודה שחלק בתוכי מנסה לעצור את מימד הזמן ואת "שעון החול" ולא רוצה לפגוש שוב את השלב הזה של השנה -ומהי משמעות ומהות – חג בנקודה זו בזמן? על אחת כמה וכמה כשהדיסוננס – בין משמעות חג כשמחה, אופטימיות, והתחלות חדשות למציאות של שכול, אבל ואובדן בכל היבט בחיים – נוכח נוכחות בוטה כמציאות קיימת.
אנחנו עדיין בלב האירוע הטראומטי מעצם מהותו, אירוע שפרע תהום ושיוצר שסע בין האדם לבין עצמו. השסע הזה קשור בכך שברגע התרחשותו – "האירוע הטראומטי גודש את התודעה, חורג מגבולות היכולת שלה לווסת ולהכיל, ולכן נותר, תמיד, "לא ידוע במלואו" (קארות, 2022). אירוע רדיקלי טראומטי ואבסולוטי שחווינו כחברה וכפרטים – תובע מאיתנו לחשוב מחדש לא רק את ההקשר הענייני שבו התרחש אלא גם את ההקשר האנושי הרחב יותר.
תחילתו של השבר הקיומי מתבטאת במעין "הטבעה" שאינה ניתנת להמרה ולהתמרה, "הטבעה" ששינתה לנצח את "פני השטח" שבהם הוטבעה. "הטבעה" שהיא למעשה, "הלם אונטולוגי"- מושג שמתאר חוויה של התפרקות של הזדהות עם הגדרה מסוימת, לטובת הזדהות עם הגדרה חדשה, או תובנה פתאומית, שמשנה באופן יסודי את הדרך שבה אנחנו תופשים את המציאות. זהו רגע שבו הנחות יסוד, תפישות או אמונות על טבע המציאות, על עצמנו ועל היחסים האנושיים- נשברות או מוטלות בספק עמוק.
לכן, כל ניסיון להמיר או להתמיר את הטראומה לשפה(תמלול) ו/או כלים תיאוריים כאלה ואחרים- מטשטש את הקיצוניות המוחלטת שלה, מותיר חלל שאינו ניתן לעיכול ועיבוד מחוץ למילים. שהרי המילים עצמן נשחקות: ככל שחולפים הימים, אפילו המונח הקיצוני "טבח" מאבד, בשל השימוש הרווח בו את משמעותו ואף פועל עליו פעולה של דילול, של מיתון, של תיווך – נרמול "אי השפיות".
"ההלם האונטולוגי" יכול להביא לשינוי עמוק בזהות האישית ובהבנה של העולם. הוא עשוי לכלול רגעים של אי-ודאות עמוקה, חוסר נוחות, או אף פחד, ולעיתים רבות מתואר כתחושה של "הקרקע נשמטת מתחת לרגליים". כל הרעיונות ותפיסות העולם שלנו, כל מערכת הערכים החוקים והנורמות של האינדיבידואל, החברה, והאנושות – שעליהן סמכנו נשענו, והשתייכנו – נפרצו ונופצו השנה. רוב העוגנים שלנו התפרקו .
ההכרה ופיתוח יכולת קבלה של הרס המוכר והידוע – עוברת דרך מצב נפשי של הלם תודעתי, מצב בו עולות שאלות קיומיות שעלולות לטלטל את עולמו של האדם- מהו טיבה של המציאות? מי אני בעולם? מה מקומי? מהי הזהות והשייכות שלי? מהי המשמעות שלי? תמות בסיסיות הכרחיות להישרדות והגדרת העצמי.
יחד עם זאת -אותה אנרגיה של הרס חורבן – יכולה להוביל לתחושת פתיחות, תובנות והבנות חדשות וטרנספורמטיביות. כדי להרחיב את אפשרויות ההתפתחות והטרנספורמציה חשוב עוד יותר לעצור, וללמוד לייצר מרחבי נשימה – אחד הדימויים בהם משתמשים בתרגול "מרחב נשימה" הוא שעון החול: בשלב ראשון במהלך התרגיל הוא העברת תשומת הלב מאיסוף רחב של הנתונים, כמו בחלק העליון הרחב של שעון החול, אל השלב השני, שמתמקד בנשימה, כמו בצוואר הצר של שעון החול. בשלב השלישי מורחבת תשומת הלב אל שאר הגוף, כמו בבסיס הרחב של שעון החול. תרגול זה מאפשר פיתוח יכולת של נוכחות מקבלת ולא שיפוטית, הרחבת והעצמת יכולת פנימית להשקטת הדחף ההישרדותי לתיקון מצבים קשים והבריחה מההרגשה הרעה. התפתחות מיומנות של "עדות התודעה" והתבוננות סבלנית בתהליך ההשתנות- מאפשרת טרנספורמציה ומזמינה לתהליך של גילוי עצמי, ומציאת המשמעות שתאפשר ריפוי וצמיחה, תוך שימוש בעוגנים פנימיים חדשים שיאפשרו כניסה מקורקעת לשנה החדשה, וחיבור מחדש ללב הנבון והיודע.
סיגי ברזילי, מנכלית שותפה.
